אופרה/מוזיקה

אופנבאך ואורפאוס

חובבי האופרה אולי יזכרו את ז'אק אופנבאך בתור המלחין שכתב מספר אופרטות מטופשות, ואז לא סיים את סיפרי הופמן,

האופרה הטובה היחידה שלו. בתודעה הציבורית, מר אופנבאך ייזכר בשל דבר אחד בלבד: הוא המלחין ההוא שכתב את

הקאן-קאן. שתי התפיסות נכונות, בעיקרון- מר אופנבאך אכן לא סיים את האופרה החשובה היחידה שלו, אחרי רצף של

אופרטות עלומות. באחת מהאופרטות האלה, מופיע הקטע שהת
קבע בתרבות הפופולרית בתור הקאן-קאן, והיא יותר

חתרנית ויותר מעניינת מכל סיפוריו של הופמן, מולחaffiche_Orphee-Cheretנים או לא.

ראשית, גילוי נאות: הכותבת משוחדת כנגד א.ת.א הופמן. אמנם לא נגד הסיפורים המופיעים בעבודתו של הופמן, אך נגד

סיפור בשם "דון חואן", שהשפיע רבות (ובצורה מזעזעת) על בימוי האופרה "דון ג'ובאני" של מוצארט. מר הופמן, בקצרה,

הופך אותו לגיבור ביירוני, והתחיל מסורת בימאית מזעזעת שהתחילה להתמוסס רק בשנות התשעים, ועדיין לא נסתלקה

מהעולם. כיוון שהסיפורי הופן- כלומר, האופרה, מתרחשת בעת הופעה של דון ג'ובאני, הסיפור הנ"ל מכתים, בשבילי, לפחות, את האופרה עצמה.

עכשיו נוכל להתחיל בדיון המעניין יותר: הקאן-קאן של אופנבאך מגיע מתוך האופרטה "אורפאוס בשאול". זהו הגאלופ אותו

רוקדים בממלכתו של פלוטון, כאשר אורפאוס, אורידיקה, "דעת הקהל" (כן, זו דמות אמיתית מתוך האופרטה) וכל אלי

האולימפוס יורדים לשאול, כל אחת ואחד מסיבותיו שלו. אורידיקה בוגדת באורפאוס עם פלוטו, המחופש לרועה, כיוון

שאורפאוס הוא מוזיקאי משעמם ובעל נוראי. דעת הקהל מכריחה את אורפאוס לעלות לאולימפוס ולבקש את עזרתו של יופיטר במציאת אורידיקה, למרות שאורפאוס עצמו מברך על ירידתה לשאול (לו יש נימפה משלו מהצד). יופיטר ושאר האלים יורדים לשאול כיוון שבשאול פשוט כיף יותר.

"אורפאוס בשאול" היא לא אופרטה מתוחכמת. מבחינה מוזיקלית, אין בה הרבה הצלחות- השירים מאד קליטים, ולעיתים

הבדיחות המוזיקליות גם מצליחות, אך הם לא מעניינים, ובשנים בהן אופנבאך עובד, שהיו מלאות בחידושים מוזיקליים, הוא

נשאר מאחור. כלומר, נכון שאופנבאך עובד בספרה אחרת ממלחינים כמו ורדי או ואגנר, ואינו מכוון לקהל גבוה, אך גם בתוך

כך הוא יכול חדש, והוא מוכיח זאת בסיפורי הופמן, אשר הפכה, די בצדק, למורשת הגבוהה שלו.

אך "אורפאוס בשאול" היא חתרנתית בצורה שונה. עולם האופרה, והתרבות המערבית ככלל, אובססיביות לגבי המיתוס של

אורפאוס. "אורפאו" של מונטורדי נחשבת לאופרה הגדולה הראשונה בעולם, ו"אורפאוס ואורידיקה" של גלוק הייתה ניסיון

ראשון שלו לרפורמה באופרה, שנפטרה מרצ'טטיבים והיוותה תקדים ליצירותיו של ואגנר. העיסוק דווקא באורפאוס אינו

מפתיע: כל המלחינים הם מלחינים, והם מזדהים עם מלחינים, או לפחות עם דמות מיתית של מוזיקאי מחונן. אורפאוס הוא

היוצר הראשון שהיה צריך להשאיר את אהבתו מאחור כדי להמשיך ליצור (וגם להיהרג בשל כך שסרב לאהוב שוב), ואפילו

כאן, המיתוס תורגם על-ידי אלתרמן ומצא את דרכו לנוסטלגיה הישראלית עם "פונדק הרוחות" ו"עוד חוזר הניגון", הקליט

"אורפאוס בשאול", בתוכן ובצורה, שוברת את כל המוסכמות על המיתוס של אורפאוס. העלילה הופכת את כל הדמויות,

מיופיטר ועד דעת הקהל (כלומר, הצופה השמרן), לקריקטורות גרוטסקיות. נכלל באופרטה אפילו שיר שלם על מעשי האונס

של יופיטר, שהוא חלק שדעת הקהל נוטה להתעלם ממנו, כאשר סיפורי המיתולוגיה מעובדים לבמה או לציור. אורפאוס אינו

מוזיקאי טוב, הוא ואורידיקה אינם אוהבים אחד את השניה, והשאול עדיף על האולימפוס.

לכן, אולי טוב שרק חובבי האופרה הרציניים יכירו את "סיפורי הופמן", ושאנו נישאר עם הקאן-קאן של "אורפאוס בשאול". קל

לראות את האופרטה, ולמרות שהיא לא הוקלטה פעמים רבות, רוב ההפקות שלה מצחיקות מאד ומתאימות לקהל המודרני-

גם אלה הישנות, שנוצרו כאשר הפקות אופרה דקונסטקטיביות עוד היו בחיתוליהן. המוזיקה נעימה, וכולנו מכירים לפחות שיר

אחד ממנה. והשיר הזה עדיף על מעשיות האלים הנורדים.

מאת שיר כהן,  אמנית שמעדיפה לצפות בהפקות אופרה מתוחכמות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s