דת/ספרות

"בדרכים" בראי שלושת האוצרות הטאואיסטיים

"בדרכים" שפורסם ב-1957 על ידי ג'ק קרואק הפך בן לילה למניפסט הגדול של כותבי דור הביט, וידוע בעיקר בשל השילוב שלו בין מערב למזרח: מצד אחד תרבות אמריקאית ומצד שני בודהיזם. מעבר לזה קרואק היה ידוע גם כקתולי, וסימנים לכך ניכרים לכל אורך הספר. ולכן דווקא בספר שמלא כל כך בכל מיני סוגים של רעיונות מכל רחבי העולם, החלטתי לחפש מה עוד יש בו, ובניסיון להגדיר במדויק את ההשפעות המזרחיות שקרואק מפגין בספרו, החלטתי לבחון: האם הטאואיזם, האח הסיני של הבודהיזם ההודי, נמצאת גם היא ב"בדרכים"? נכון שכותבי הביט מזוהים יותר עם הבודהיזם הן בעיני עצמם והן בעיני אחרים, אבל הקורא הפחות בקיא בפילוסופיות המזרח, ואולי גם קרואק עצמו, יופתע לגלות בספר גישה טאואיסטית מובהקת. בעצם אולי גם זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהטאואיזם הוא בערך המקבילה הסינית לבודהיזם. ובכל זאת קרואק למשל, התייחס לעצמו כאל בודהיסט קתולי ואף פעם לא כאל טאואיסט. אז מה ליצירה הגדולה שלו, "בדרכים", ולפילוסופיה הטאואיסטית? על זה אפשר להרחיב בלי סוף, אבל הפעם בחרתי להתמקד במה שנודע כ"שלושת האוצרות". על פי הטאואיזם, שלוש תכונות אלה נחשבות למועילות ביותר לחיי האדם והן חמלה, מתינות וענווה.

30cd9e394c31d861a7800960015a1055

חמלה היא האוצר הראשון ואולי החשוב מכולם. משמעותה להתנהג באנושיות ורוך כלפי אחרים ולא להזיק להם באופן מכוון. ובאמת "בדרכים" שמתאר את שיטוטיו של קרואק ברחבי היבשת האמריקאית עם ניל קסדי, שותף חבר, שזור בחמלה כלפי האדם. לכל אורך המסע שלו מביע קרואק אהדה ורוך אל אנשי השוליים כמו השחורים והקבצנים וסתם בטלנים. אמפתיה היא שם המשחק. גם כלפי הקרובים אליו מביע קרואק את אותו רגש כמובן, ובמיוחד כלפי ניל הנאבק למצוא את מקומו. במיוחד זכור בהקשר הזה החלק שבו החברים הישנים של ניל מואסים בו ונוטשים אותו, ומנסים לשכנע את ג'ק לעשות כמוהם, אבל ג'ק כועס ומצדד דווקא בניל שלטענתו פועל מתוך קושי ולא מתוך רוע לב. והיכולת הזו לראות את הקושי במקום להניח שמאחורי כל מעשה מסתתר הרצון להזיק, היא החמלה הטאואיסטית. אבל קרואק הוא רק צד אחד בסיפור הזה. הצד השני מורכב מכל אותם אנשים שהוא פוגש ומכיר, והמעניין הוא שבכולם נמצאת אותה פתיחות אל האחר והרצון לעזור. טוב, חוץ מהחברים ההם של ניל… כך למשל האישה המסתורית שנותנת לקרואק האבוד כסף אחרי לילה של שכרות או נגן הג'אז השחור שמזמין את ג'ק וניל לביתו ומכיר להם את אשתו. חמלה ועדינות וטוב לב נמצאים, מנקודת מבטו של קרואק, אצל כל בני האדם שבדרכים. גם סגנון הכתיבה הפיוטי ומלא ההרהורים של קרואק אודות גורלם של זרים, מאפשר לנו לראות את העולם דרך עיניים מלאות חמלה. עד כאן הכל ברור, אבל מה עם שני האוצרות הנוספים?
האוצר הטאואיסטי השני הוא מתינות. על פניו, כל מי שאי פעם קרא ולו פסקה אחת מ"בדרכים", אם היו בספר פסקאות כמובן, יטען מיד שלשייך מתינות למופרעות של קרואק וניל קסדי הוא מעשה מגוחך. אבל התעמקות בחשיבה הטאואיסטית מגלה שתרגומים אחרים לאוצר השני יכולים להיות גם "פשטות" ו"איפוק", כאשר הכוונה בכל אלה היא לדרך המחשבה של האדם ולפשטות הרצון והמעשה. כך שלא מה שנראה כלפי חוץ הוא הקובע אלא דווקא מה ששוכן בפנים. למזלנו "בדרכים" כתוב בגוף ראשון דרך עיניו של קרואק, ולכן הוא מאפשר לנו לדעת בדיוק את נפשו של הכותב. כך למשל כשבמהלך מסעותיו קרואק נעשה כל כך עני עד שהוא נאלץ לגנוב, הוא מסתפק בלחם וחמאה או בדלק לרכב כדי שלא להיתקע בשום מקום. קרואק עצמו מבקש רק לראות את אמריקה, לעזור לניל למצוא את אביו, ולמצוא אישה טובה להביא לאמא. מה שנראה כלפי חוץ כמרדף חסר מעצורים הוא בסך הכל אמצעי בדרך למטרה, שהיא חיי שגרה שלווים ונטולי דאגות. לכן קרואק גם מתאהב במקסיקו דווקא בגלל הפשטות והעוני החומרי שבה, ואפילו מייחל לעצמו לחיות בפשטות כזו. הוא עצמו תיאר את הספר כלא יותר מאשר חיפוש דתי אחרי אלוהים, מסע שחכמי הטאואיזם הסינים כנראה היו מצטרפים אליו בהתלהבות. אפשר למצוא הרבה דוגמאות מחייו של קרואק ומחיי חבריו שיוכיחו את הרצון בחיים פשוטים, אבל גם ממבט כולל נדמה שאם יש דבר אחד שעושה את "בדרכים" ליצירה האפּית שהוא היום, הוא חוסר האפּיות המוחלט של הדמויות בו שרק מבקשות לחיות את חייהן בשלווה. "בדרכים" מכוון לשם וקרואק מכוון לשם. פשוט כך.
עכשיו אנחנו מגיעים לחלק הקשה יותר: האוצר השלישי. "ענווה" הוא התרגום המקובל והמאוד לא מדויק מבחינה מילולית לאוצר הזה. בזמן ששני האוצרות הראשונים בספר הטאו מתוארים כל אחד במילה אחת, האוצר האחרון הוא ביטוי שלם. תרגומו המילולי: "לא להעז להיות הראשון שתחת השמיים", כלומר בעולם. ובכן, ענווה. בטאואיזם הפרשנות מגוונת: לא להתבלט, לא להכפיף אחרים למרותך, ואפילו להימנע ממוות בטרם עת. במובן הפוליטי המשמעות היא לעזוב את האזרח במנוחה. מכל ההגדרות האלה ביחד אנחנו יכולים לקבל איזושהי תחושה של מהו האוצר השלישי. זו לא בהכרח ענווה כמו שאנחנו מדמיינים אותה במערב, כולל הסטריאוטיפ הנצחי של הנזיר גלוח הראש. אמנם יש מסדרי נזירים טאואיסטיים אבל ההגות הטאואיסטית עצמה מכוונת אל האזרח הפשוט ולא מחייבת התנזרות, בניגוד לבודהיזם. שלושת האוצרות צריכים להיות מובנים בהקשר הזה, ויותר מכולם הענווה. שני חלקים יש לאוצר הזה: אחד הנוגע ליחסים שבין אדם לחברו והאחד שנוגע ליחסים בין האדם לטבע. האם ג'ק קרואק וניל קסדי ניחנו באותה ענווה? האם "בדרכים" מדגים ערך זה בשורותיו? מיד נבדוק:
באשר ליחסים שבין אדם לחברו נראה שקרואק סלד מסמכות הן כשהיא נכפית עליו והן כשהוא צריך לכפות אותה על אחרים. מהספר עולה שאם יש דבר אחד שקרואק רחוק מלהצטיין בו, הוא לחלק הוראות. במשך כל מסעותיו הוא משמש כמלווה לאחרים ולא כמנהיג, והבריחה שלו מסמכות באה לידי ביטוי מובהק במעשים שלו: החל מעזיבתו את אמו כדי לשוטט, דרך גניבה ממקום העבודה כדרך לעזור לחבר, ועד הפרת החוק הכללי. גם ג'ק בדיוק כמו ניל לא מצליח להתחייב לאישה אחת ולהישאר ממושמע. נראה שמסגרות ממש לא נועדו בשביל אלה ובשביל החברים המשוטטים שלהם. כך גם וויליאם ס. בורוז המבוגר יותר שסולד באופן ברור משוטרים ומפוליטיקאים, ממש כמו ניל. אז אולי העובדה שמדובר בפורצי מסגרות מקצועיים היא לא בדיוק דבר חדש, אבל עצם זה שפריצת המסגרות נעשית רק לצרכי התקדמות במסע וחיפוש אחר אלוהים, ולא על מנת לפגוע באחר ובכך לכפות עליו את סמכותם, היא מה שהופך את העניין לכל כך כל כך טאואיסטי. קרואק רק רוצה להתקיים בשלווה ואין לו שום בעיה לנפץ את המסגרות שמפריעות לו לעשות את זה. הפעלת סמכות? שימוש בכוח? לעולם לא. דוגמה מוצלחת תהיה אותה עיר שבה ניל גנב יותר מכוניות ממה שהוא היה צריך, ובסופו של דבר הוא וקרואק נמלטו אל השדות כשאנשי היישוב רודפים אחריהם. מה היה קורה אם היו מנסים לעמוד על שלהם? "ענווה" במובן הטאואיסטי היא גם הימנעות ממוות בטרם עת כזכור: כלומר להתרחק מהסכנה ולא להתעמת איתה בגאוותנות.
ומה לגבי עימות עם איתני הטבע? נראה שגם כאן קרואק לא מנסה להוכיח עליונות. בתחילת המסע שלו הוא מחליט לחצות את כל אמריקה בקו ישר ומתעלם מתנאי הדרך. אבל כשהוא יוצא סוף סוף מהבית הוא מבין את חשיבותם ומקלל את עצמו על הרעיון המטופש להתעלם מהטבע. הדבר מתרחש כשהוא מגיע להר בר שמחוץ לניו יורק: קרואק מתכנן לעלות על כביש חוצה אמריקה ולהגיע למערב בנסיעה אחת, אלא שלרוע מזלו הוא לא לקח בחשבון את מזג האוויר הסוער שמכה בו מיד. כך הוא נתקע מחוץ לניו יורק בלילה גשום כשהר בר מתנשא מעליו וחוסם את דרכו, עטוף ברקים ורוחות. הסערה מוציאה את הרוח מהמפרשים של קרואק שמחליט בצעד טאואיסטי להפליא "לזרום" עם הטבע, ופשוט לחזור הביתה ולצאת שוב למחרת בדרך אחרת. מה היה קורה אם קרואק היה קצת פחות עניו ומעיז להתגרות בגורל ובמזג האוויר? שוב מרחפת מולנו האזהרה הטאואיסטית מפני מוות בטרם עת: "לא להעז להיות הראשון שתחת השמיים", או במילים אחרות לא להתגרות במזלך. קרואק לכל אורך המסע נמנע מעימותים עם הנסיבות שאליהן הוא נקלע ובמקום זה מעדיף להמשיך לנוע ולעצור רק היכן שמתאפשר. כך הוא מצליח לצלוח נהיגה בסופת שלג או מעבר בג'ונגלים של מקסיקו, ולבסוף לחזור הביתה בשלום.
אם כן, לא מה שנראה כלפי חוץ הוא מה שמשנה אלא המניעים הפנימיים שמובילים לאותה התנהגות. כך ניתוח פשוט מגלה לנו שקרואק ניחן הן בחמלה, הן במתינות והן בענווה, ומדגים את כולן בספרו "בדרכים". אגב, המילה הסינית "טאו" משמעה דרך, ומאחר שהספר מלא בכל כך הרבה סימנים להשפעה טאואיסטית ואכן מציג את רוח הטאואיזם בצורה נאמנה, אני חושב שלא נותר עוד מה לעשות חוץ מלהכריז על "בדרכים" כעל טקסט טאואיסטי מכונן. לרוע המזל הסדר השמימי על פי הסינים מתאפיין בנהלים בירוקרטיים מחמירים ומייאשים, אז עד שיוכרע מעמדו של "בדרכים" נאלץ לחכות לפחות חמישה ימי עבודה, ובינתיים להסתפק במאמר זה.

מאת מילי 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s