ספרות/שירה

פירוש ל"אפילוג"

"יצירת מופת אחת שקולה כנגד אלף פירושיה"

– ארתור שופנהאואר

 

פירוש לאפילוג.

 

האסוציאציה הראשונה שלי בקריאת השיר, ברמת החוויה, הייתה קאמי. העמידה הכנה מול המוות והעמידה המנוכרת מול החברה, האבסורד הבוטה של הקיום, הניהיליזם האפשרי תמיד. חוסר המוצא הזה הוא הבסיס לכל השאר.

 

יש בעייתיות מובנית בהסברת דברים ששייכים לעולם התופעות. אלוהים אמר למשה, "אהיה אשר אהיה", ולא התחיל להעלות טיעונים לקיום שלו עצמו. וכמו שאלוהים לא עוסק בתיאולוגיה, סופר לא צריך להוכיח או לפרש את הספר שלו; היצירה מצומצמת כשמעבירים אותה במנסרה של איש אחד. אז מה אם הוא היוצר. כשניטשה אמר, "סופרים צריכים לשתוק כשהיצירות שלהם מדברות", הוא התכוון לאנשים שמסבירים בדיחה או מגלים קסם ולא מבינים שההסבר מוציא את הטעם.

המציאות היא לא מילולית, ולמרות שהשיר עשוי מילים, הוא גם חוויה, מקרה, תופעה.

וגם, ציטוט משיר אחר של המשורר:

"לִפְעַמִים שִׁיר הוּא רַק
חָלָל אֶחָד בּוֹדֵד
שֶׁמֻּטָּל בַּשָּׂדֶה וְאֵין דּוֹרֵשׁ."

ניתוח שירים בסדר כרונולוגי מזכיר אולי מבחני ספרות, אבל זה נוח.

 

" חֹדֶשׁ שָׁלֵם…" – בין שאר הפירושים, המסר החתום כבשורת מוות הוא המתבקש יותר. החתום הוא מוות. בין שאר הפירושים זה הכי מתבקש ובולט. הוא חתום וחותם ומסיים את החיים.

נאה ההמחשה לזמן, ההאנשה לימים. כאילו שַׂר הזמן עצמו מחלק מכתבים עם התאריך האחרון שלך.

 

"מי כאן הלל, מי כאן הלל" – כמובן רומז לסיפור המפורסם על הלל.

האנלוגיה כאן מוצלחת בעיניי – לכאורה המוות, דבר בעל משמעות עצומה, שואל אותו. אבל בסיפור המקורי עם הנודניק שבא בערב שבת, השאלה היא דבר חסר משמעות כשלעצמו. היא טומנת בחובה כוונות אחרות, נסתרות. התשובות שהלל ענה לו לא באמת מעניינות אותו, לכאורה. הסאבטקסט הוא העיקר בסיפור.

 

כאן המוות הופך למשהו חסר משמעות, לטורדני ("שֶׁיֵּלְכוּ כְּבָר") וריק ("רֵיק לְגַמְרֵי…"), או את החיים עצמם למשהו כזה, חסר תוחלת. עד עכשיו לא ברור לי. והאופציה הפתוחה יפה מכולן.

 

המכתב; המושג הכי מרתק ומתעתע בשיר.

אם נדייק, המכתב הוא לא בדיוק בשורת מוות ודאית.

אָמְרוּ לוֹ תִּרְאֶה אוּלַי/עָדִיף לְקַבֵּל כְּבָר אֶת הַמִּכְתָּב/וְזֶהוּ, אוּלַי בְּעֶצֶם יִהְיוּ בְּתוֹכוֹ סְתָם/בָּלוֹנִים לַיֶּלֶד"

הוא יותר כמו מכתב מבדיקת רנטגן, שמודיע אם יש לך מחלה סופנית או לא. אז אולי יש, ואולי זה סתם בלונים. מה רע.

כאן היופי. לא משנה מה יש שם, הלל בכל מקרה אומר שהדף הזה ריק. הוא שוב מחליף ומבלבל בין המוות לחיים, ואומר שבשניהם גורנישט משמעות.

דיוק – הוא אומר שמשהו ריק, ואנחנו לא יודעים מה זה- החיים או המוות.

דיוק שני – אפילו לא משנה מה זה.

זה הניהיליזם האמיתי, טוענים הניהיליסטים. לומר שאפילו לחוסר המשמעות אין משמעות. ובשיר, הדמות האהובה והחמה של הלל, דווקא כמי שבא מתוך הרושם היהודי הכי מכיל וסבלני, זורק הכל מכל כל.

הלל מעדיף להישאר בשאלה ובספק. לא כמו בשיר הזה –

 

להשאיר /שלמה טנאי.

לֹא לוֹמַר אֶת הַכֹּל;
גַּם הָעֵץ אוֹמֵר רַק גֶּזַע וְעָלִים
וּמַשְאִיר שָׁרָשִים בָּאֲפֵלָה

לֹא לַעֲבֹר כָּל הַגְבוּלוֹת;
גַּם אֱלֹהִים מְסַפֵּר רַק שֶמֶש
יָרֵחַ וְכּוֹכָבִים
וּמַשאִיר יְקוּמִים
מֵעֵבֶר לְמַכְאוֹבֵי-הַדַּעַת.

לֹא לִפְרֹשׂ אֶת הָאָדָם עַד תֹּם.

לא כמו בשיר, הלל לאו דווקא מעדיף שאלה. הוא פשוט מעדיף אותה על פני הזיוף שקיים בכוח האינרציה בחיים (שאפשר לראות בשגרתיות, בחלק השני בבית הראשון), בחוסר ההתמודדות מול הרִיק.

בחלק השני ("הוּא בְּאֱמֶת גָּר פֹּה פַּעַם") יש משהו רגיל מאד. ("כְּמוֹ כֻּלָּנוּ", גם הבחירה בגוף ראשון רבים מעידה על לחץ ההמון, הכוח השואב של העדר). כמעט נדוש, ובורגני. בא לי לכתוב- נורמלי מדי. הבית מסתיים ב "הוא היה אומר", כמו הלל הזקן.

מחשבה לא קשורה בהכרח – הכלב בבית הזה קצת זקן בעצמו. צמרירי, לבן ומרייר.

 

בקריאה שנייה של הבית הזה, אני קורא בין השורות מעט יאוש. אולי יאוש מהנורמה.

"פעמיים ביום היה מרוקן" – הפסיחה פותחת אפשרות קריאה אחרת – הוא היה מְרוֹקָן, הוא עצמו.

ומי מרוקן את הפח פעמיים ביום? אם זה מעיד על משהו, אולי זה על הרבה זבל, הרבה מיחזור וחיפוש רעיונות. אולי התייאשות מהחיים. הוא זורק הכל. אולי אני סתם מגזים באסוציאציות כאן, אולי ואולי.

כל השיר הוא תהליך של התרוקנות, של איבוד צלם אנוש יחד עם איבוד האמון במשמעות הקיום. "הוא באמת גר פה פעם," אומרים השכנים. היום כבר לא. וודאי לא "כמו כולנו." בסיום השיר יש דו-משמעות מכוונת: "ועדיין היה ממלמל לעצמו ריק, ריק לגמרי" – הוא מוצא את עצמו ריק באותה מידה.

 

עוד עניין בבית הזה – השכנים אקראיים והאמירה שלו מדוייקת. בשכנים אקראיים יש משהו מיואש מהזולת, ניהיליסטי כמעט. הסאבטקסט אומר – לא משנה אל מי אני מדבר.

 

הבלונים, כלומר בשורת החיים, או סתם בשורת אי מוות, גם הם ריקים. הם לילדים (והלל זקן). צבעוניים כלפי חוץ ומתפוצצים בסופו של דבר, מוכלים באוויר ריק מאד

 

. "בָּלוֹנִים לַיֶּלֶד, בָּלוֹנִים כַּאֵלּוּ/יָפִים בְּכָל מִינֵי צְבָעִים, מָה רַע"-

 

האווירה כאן מאד סתמית. יופי נבוב כזה, בכל מיני צבעים (שוב, לא משנה).
wpid-Photography-Balloon-Wallpaper-13

השכנים, לאורך כל השיר, לא מחפשים משמעות. לא רוצים להתעמת עם חוסר הטעם. והם רוצים שהלל יצטרף אליהם, אל הבורגנות הריקה.

בבית הראשון ובבית השני הם אקראיים. חסרי זהות אינדיבידואלית, שוחים עם הזרם.

העניין הזה מאד בולט בשיר, שהופך אנשים לאקראיים. לגרגרי חול בחוף המציאות, לברגים במערכת. לא משנה מי הם. אם הם לא היו אנשים אחרים היו במקומם. זה עוקר את הייחודיות, ובעצם את האנוש שבהם. זה מקבל תוקף חזק וחריג בשיר שמדבר על משמעות הקיום.

 

יש התפתחות של התנגדות, של הלל אל השכנים. בהתחלה הוא זורק להם בוקר טוב באקראיות. (האמת שאפשר לפרש את הפוך, כלומר, הוא היה כל כך מאיר פנים שבירך ברכת בוקר טוב את כל מי שעבר לפניו ולא משנה מי זה היה. זה מתאים לדמות האוהבת והמקבלת של הלל שאנחנו רגילים להכיר. אבל המשך האקראיות בבתים האחרים מראה שהכוונה היא לאקראיות שלילית).

 

בבית השני הוא רוצה שילכו כבר, שילכו. ומנענע בראשו ומנסה לשכנע אותם באדיקות שהדף ריק.

 

בבית האחרון הוא כבר מתנגד יותר בחריפות: "בַּסּוֹף הוּא גַּם אָמַר לָהֶם/אֶת זֶה יָשָׁר בַּפַּרְצוּף"

 

בסוף הוא גם אמר להם…" – הפסיחה מותירה מרחב למחשבה שאולי אמר הלל משהו נוסף, אולי חרג מעקשנותו. בשלב זה ההבנה היא שמדובר בשכנים. אבל מיד אחר כך ההבנה משתנה: "…את זה ישר בפרצוף. כשבאו / ותחבו…" הלל מטיח את דבריו בשליחים התוחבים בידיו את המכתב, במין אקט אחרון של מרידה. "ישר בפרצוף", הפגנת אומץ עקר כל כך. המילה "בסוף", שפותחת את הבית האחרון, מקבלת דו-משמעות אירונית.

 

השכנים מנסים לומר- קח את הבלונים. הם עדיפים על המוות. מה רע? חודש שלם הציקו לו.

מחשבות אסוציאטיביות נוספות –

"בְּרֵיאוֹתַיו מְפַזֵּז הָאָבָק בִּצְרִידוּת שֶׁיֵּלְכוּ כְּבָר

שֶׁיֵּלְכוּ. שְׁכֵנִים אַקְרָאִיִּים"

בקריאה עדינה אפשר לחוש שהשכנים מפזזים בריאותיו. והרצף שבו זה נאמר, כמו אחרי שיעול. מצד אחד קצב מאד דיבורי (פרוזאי), מהחיים, ומאידך שירי מאד, מרומז וכפול משמעות. ובעיקר, לא מאולץ לרגע.

 

הסיפור עם הגולגולת (על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון) גם מתעסק במשמעות החיים. יותר מצד דטרנימיסטי. הרמב"ם פירש והזכיר את איוב: "כי פועל אדם ישלם לו". אין מקרה (לפחות לא מקרה משמעותי כמו רצח) שקורה סתם, בעלמא.

זה מתחבר לשיר באמצעות הפירוש הזה. הגולגולת הצפה היא חוליה בשרשרת אירועים לא רנדומליים, בשרשרת קיום בעלת משמעות. אבל הלל בשיר כמו נאחז בגולגולת שלו. הוא עשה הכל, וכביכול 'רצח' את עצמו (הגולגולת שלו חשופה [כאילו הוא כבר הצטרף לשרשרת המשמעות]) כדי למצוא את המשמעות:

כְּשֶׁבָּאוּ

וְתָחַבוּ לוֹ אֶת הַמִּכְתָּב לַיָּד כְּבָר

הָיְתָה גוּלְגּוֹלְתּוֹ עֵירֹמָה

וּמַבָּטוֹ צְנִימִים

 

אבל (וזה החלק העיקרי), בסוף אין תשובה:

 

וַעֲדַיִן הָיָה מְמַלְמֵל לְעַצְמוֹ רֵיק,

רֵיק לְגַמְרֵי

 

בתגובות כתבו: "העקשנות לשכב חודש שלם מתחת למיטה, שמקבילה לשכיבה על הגג בשלג".

האמת שזה נראה לי ארמז טיפה מאולץ, אם הוא באמת ארמז. בכל מקרה, ההקבלה של העקשנות יפה. יש משהו קר בעקשנות הזאת. חוץ מהשלג. זו עקשנות לא אנושית. אדם רגיל היה יורד מהגג, ולא היה מוכן לסבול שלוש אמות שלג בשביל דברי תורה. לפי הסיפור הזה הלל הזקן אהב את התורה והיה מוכן להקריב את חייו. אפשר לנסח את זה ככה- הוא אהב את החום שלה באופן קר. והחום שלה האפיל על הקור במציאות.

ההקבלה הזאת הופכת את היוצרות- איפה שהלל 'המקורי' שכב בשלג בשביל הדבר היחיד שנתן לו משמעות, שהייתה עיקרית יותר מהחיים שלו עצמו, בשיר הלל מתחבא.

גם – קשה לא להחליף בין מיטה למיתה.
בשיר הלל לא מוצא משמעות. לא לחיים, לא למוות או לזקנה, לא בקונפורמה, ולא בזולת או בעצמו.

"מחר ועוד מחר ועוד מחר

מזדחלים בצעד כושל, מיום ליום,

עד לאות הסיום בספר דברי הימים,

וכל אתמולי ימינו, יאירו בפני שוטים,

הדרך אל מוות עלוב. דעך, דעך פתיל קצר!

החיים אינם אלא צל צועד, שחקן עלוב

המדקלם ומקפץ את שעתו עלי במה,

ואז לא ישמע יותר; הס סיפור,

מלא קול וזעם, מסופר על ידי אידיוט,

ומשמעותו כלום".

(ויליאם שייקספיר. מקבת, מערכה 5 תמונה 5)

מאת עומר נחום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s