אומרים יש מדע בדיוני בעולם – "מתנות החתונה" של שמעון אדף ומשהו מעבר לז'אנר

אם היה דבר שהתקשיתי להבין במהלך לימודיי זה היה הרעיון שפעם מישהו חשב שלערבב בין ז'אנרים זה פסול, או לחלופין חתרני. התקשתי לראות מישהו מסתכל על המאש-אפים של טרנטינו ובוכה "לאאאאאא! אתם לא יכולים לעשות את זה." היום אני מדמיינת את זה קצת אחרת, כאשר החיבור והערבוב בין ז'אנרים נחשב מקובל ולגיטימי אבל הרעיון של לפרק אותם לגמרי עד כדי מחסור חמור בהגדרה סוגתית (ו"אמנותי ועמום" זה כן סוגה מתקבלת) הוא בגדר בלתי רצוי. במקום מה שדמיינתי בהתחלה הבנתי שההתנגדות מופיעה בכל מיני חיוכים מבינים ואנחות של "אבל זה לא מתקשר עם הקהל", "לא עושה שימוש נכון בשפה הז'אנרית" וכדומה.

ולכן אתם יכולים לתאר את השמחה שלי בקריאה של "מתנות החתונה" של שמעון אדף, שהוא ספר שבעצם בו זמנית עושה שימוש נרחב בסוגות ספרותיות, ומצד שני מחריב את עצם הרעיון שהן קיימות. ברמה הצורנית מדובר במשהו די פשוט ופחות מעמיק- הספר כתוב במספר פרקים בעלי סגנונות כתיבה שונים. שוב, כמו השילובים המוזכרים לעיל, כבר נתקלנו בזה והתמודדנו בהצלחה. זה נחמד אבל פחות מפתיע מהאופן בו הרעיון של לוותר על ז'אנר מגובה בתוכן עצמו.

"בשבתנו במטבח סיפר לי החוקר שבתום יום העבודה הוא מגבה את עצמו בשרתי הדועתה של המשטרה, כל העותקים של האישיות שלו מסתנכרנים עם המידע שנוסף לעותק האישיות הפעילה. אז הוא מכבה את עצמו לכמה שעות. למחרת היום, שבו ניסה לעלות על עקבות רישומי האירוע של אובדן הזכרון של נועם, כשהחל בהכנות לעדכון השגרתי, גילה שמשהו מציק לו, משהו בארכיטקטורה של השיבוטעת. הוא בחר קובץ והשווה אותו לזכרונות השמורים באישיות הפעילה. את סקירת ההשוואה, ביצע כמובן, מן מידע החדש ואחורה. מיד הבחין שהנסיון שנצבר ביום האתמול נמחק. הוא הוציא שאילתת חיפוש למידע הזה בכל עותקי הגיבוי. גם שם המידע לא אותר."

בדוכן של אייקון שאלתי את המוכרת אם יש להם את ספרו החדש של שמעון אדף "מתנות החתונה", או משהו של אדף בכלל. היא אמרה לי שאין, מכיוון ש"זה לא מדע בדיוני או פנטזיה. זה ריאליזם עם אלמנטים פנטסטיים."

מה.אמרת.

במובן מסוים היא לא טועה- ציטוט של הסופר מראיון ב"טיימאאוט" מגבה את הטענה באופן מחוכם יותר:

"אני לא בורח מהריאליזם", טוען אדף. "אני פשוט מרחיב אותו. השאלה שלי היא תמיד שאלה של חריגה. מבחינתי ריאליזם הוא מוסכמה של עיצוב ולא שאלה של מה יש ומה אין. אנחנו לא באמת יודעים מה יש ומה אין. הרי אין תיאור מתמטי או פיזיקלי מדויק של המציאות וספק אם יהיה. גם אין לנו שום תיאור שירי, פילוסופי, קוסמוגני, קוסמולוגי, מיתולוגי אמיתי של המציאות. כל מה שיש לנו זו ההתנסות שלנו, והרבה פעמים אנחנו כופים את ההתנסות הזו לתוך תבניות שאנחנו מכירים מראש ושלא בטוח שהיא מתאימה להן."

באחד מגליונות מוסף הארץ השנה היתה כתבה על העתידנית מרטין רוטבלט והשכפול הוירטואלי של זוגתה בינה. פרק שלם מוקדש להן בספרו של אדף, אך מכיוון שקראתי את הספר לפני הכתבה לא רק שהייתי בטוחה שאלו דמויות בדיוניות. לרגע לא הנחתי שדמויות מהמציאות לפרטי פרטיהן הביוגרפיות יהיו מעורבות בעלילה. ההתקלות בכתבה הייתה שקולה לחוויה שמחר יכתבו לי בעיתון שאסטרונומים גילו את אראקיס.

יש פה יישום מושלם של הטענה הקודמת- אנחנו לא באמת יודעים מה יש ומה אין. סופרים כמו ניל סטיבנסון עושים זאת לגבי העבר- העתיד לעומד זאת, הוא אופציה גם כן.

"שאלתי אותו מה יקרה אם יעבור על כל האיסורים שהוטמעו בו. הוא אמר שעותק ההכרה הנוכחי ייהרס. בגיבוי הוא ימחק כפסולת. לו, לידע שצבר, למי שצמח להיות, לא תהיה תקומה. אמרתי לו שדינו נגזר לאבדון, אבל הוא יוכל להעניק לי רווחה. בנימת שאלה הוא אומר, רווחה. אמרתי, ישועה. הוא אמר, מה. אמרתי."  

בתחילת "הכלים השבורים" של הרב שג"ר בספר דרשות "שארית האמונה" יש נסיון לאפיין את הפוסטמודרני בין היתר דרך העימות עם המודרני כמאופיינים על ידי סוגות.

(הערה- הסכמה למטה היא השאלה רעיונית של הרב שג"ר מחוקר הספרות בלבן, ע"פ דבריו של עורך הספר. לא הצלחתי למצוא את המקור של זה ולכן אם מישהו מהקוראים יכול לשלוף לי את זה, אני אודה. כרגע זה יישאר כציטוט ללא מקור מה שבעצם הופך את כל הסיפור הזה למצחיק יותר.)

הסוגה שמתארת את התפיסה המודרנית היא הספרות הבלשית. "הבלש בחן את שיש לדעת… מתוך חתירה לוודאות ולבירור האמת." ואילו הפוסטמודרנה לפיו, מאופיינת על ידי המדע הבדיוני. "תודעות שונות ומשונות ותהליכים מנטליים מרתקים. לעיתים אלה שינויים פסיכולוגיים המתארים עולם חסר 'אני', או לחלופין תודעה רובוטית של 'אני'…"

אז. מה אנחנו עושים עם הבלש שחותר לאמת בעל תודעה רובוטית של אני?

בספרן של אדף אחת משלוש תודעותיו הדיגיטליות של החוקר עסוקה בשאלות המודרניות/אפיסטמולוגיות של "מה יש לדעת על העולם?" ואילו מחוץ לעלילה הספציפית, הספר מרובה העלילות שואל בכללות "אילו עולמות קיימים?" ו"מה קורה כשיש עימות בין כמה סוגי עולמות"?

העולמות השונים (המתאפיינים גם בסגנונות ספרותיים שונים) נעים במעגלים אחד סביב השני, לרגע מסתנכרנים לציר זמן או עלילה או רעיון ואז נודדים הלאה ומתרחקים אחד מהשני. זה משאיר את הקורא עם פערים עצומים שייצטרך לגשר עליו בעצמו בלבד. המחסור בתבנית עלילתית אופיינית מקשה על כך, ולכאורה ניתן לומר שיש כאן "בעיה בתקשורת עם הקהל" ומבוי רגשי סתום על ידי מעבר לעולם חדש כשרק התחלת להתחבר לעולם הקודם – "עימות בין כמה סוגי עולמות" יכול לנבוע רק מעצם המעבר, לא צריך להיות איזה פער אידיאולוגי ביניהן (ויסלחו לי לה-גווין וחברים מהמאה העשרים).

הרעיון של תקשורת דרך ז'אנר, או מספר רב של ז'אנרים שעושים טוויסטים אחד על השני, הוא אולי לא מחייב. ואני לא אתכחש לכוח ולחשיבות של זה. נכון, אנחנו חושבים בתבניות וזו דרך קלה להעביר מידע ורגש ורעיונות לקורא באופן כמעט מיידי. אבל מה אם השאיפה התקשורתית-אמנותית היא לא בהכרח לדבר באותה שפה אוניברסלית שפועלת כדי ליצור קשר רגשי ישיר ואפקטיבי שבין היוצר לצרכן? מה אם כשאני קוראת את הספר הזה אני מרגישה כעס על חוסר היכולת של הסופר לכתוב כמו שאני רוצה שיכתוב, לסגור את הפינות שחשובות לי?

אז אולי זכיתי להתקל בדבר נדיר מזה- אפשרות להציץ אל יצירה שמבינה את הפוטנציאל שיש בהתאמה לתודעה קולקטיבית אחת אבל בוחרת לתפקד כיחיד המנסה לתקשר, לעיתים ללא הצלחה. כמות הזיופים הזמינים בשנים האחרונות ל"שבירת מוסכמות" ו"נסיוניות" ו"שפה ייחודית" היא עצומה. אני חושבת שהספר הזה מעניין כי הוא פחות בנוי מנסיון אמנותי, ויותר התנסות בעצמו, שמטבעו לא יכול להיות אלא אחר וזר לקורא. האפשרות לעמת בין שתי תודעות נפרדות הנפגשות בנקודה.

נ.ב. בשבחי אחדות התוכן והצורה (רעיונות לא פוסטמודרניים בעליל!) – העלילה היא בעצם גם על האפשרות (והחובה) לא לדבר *רק* בשפה האוניברסלית. אבל את זה לא ננתח כי די כבר.

(נכתב על ידי תומר, זו שמריצה את האתר)