אופרה/מגדר

יוליוס קיסר, או: התותב העצום של שרה קונולי

אנחנו אוהבות את שרה קונולי. אנחנו אוהבות אותה בעיקר בתפקידי גברים, והפריצה שלה אל תודעת מעריצות האופרה

הצעירות (כלומר, אלה מאיתנו שמתחת לגיל מאתיים), הייתה בהפקת "יוליוס קיסר" של פסטיבל גליינדבורן מ-2005,

בבימויו של דייויד מקויקאר. ההפקה עצמה בעייתית מאד: היא מתרחשת בשנות העשרים, וקיסר הוא קולוניאליסט, אבל

גם הגיבור. היא מתרחשת במצרים, אבל יש בה ניכוס של מרכיבים הודיים ומזרח-תיכוניים אנרכרוניסטיים. קשה לשמוע

את המוזיקה מבעד לצליליו של אדוארד סעיד המתגלגל בקברו.

InReviewMetCesarehdl613

אבל אנחנו אוהבות את שרה קונולי לא בגלל הראיה הפוליטית הרדיקלית שלה בענייני אוריינטליזם. היא אישה

שמשחקת גבר, ומערערת תפקידי מגדר. כמובן, גם פה, ההצלחה היחידה היא של קונולי: שאר תפקידי המגדר בהפקה

מאכזבים מאד. שני הקונטרה-טנורים, כריסטוף דומו בתפקיד טולומאו, ורחיד בן עבדסלם בתור נרינו, משחקים גברים

נשיים. וזה מצחיק, כי הם גברים אבל מתנהגים בצורה נשית. וזה מצחיק גם כי שרה קונולי גברית יותר משניהם.

כל ההפקה כולה נחה על הגבריות של קונולי: ציטוטים על צופים שהצטרכו לבדוק את התכניה שלהם ברגע שנכנסה

לבמה, כי חשבו שהיא גבר, והאפיון של קיסר לא בתור גבר צעיר, אלא גבר כסוף-שיער, שחצן ואלים במידה

הסלפסטיקית הנכונה. היא בעצמה מדברת בחופשיות על הפין-התותב העצום שהתקינה לה מחלקת התלבושות.

התפקיד של קיסר נכתב לזמר קסטראטו, אך מאז שעולם הבמה החליט שסירוס ילדים הוא אולי צעד קיצוני מידי, נקבעו

כמה קונבנציות בעניין תפקידי הקסטראטו הישנים: כאשר יוליוס קיסר של הנדל עלתה בתחילת המאה העשרים, תפקידו

של קיסר הפך להיות תפקיד בריטון. כיום, מאז הרנסנס של קולות הקונטרה-טנורים, שרים את קיסר גברים ונשים (הכל

תלוי בטעמם של המנצח והבמאי): זמרי קונטרה-טנור, וזמרות מצו ואלט.forshir

יחסי המגדר האלה בולטים בהפקתו של מקויקאר דווקא בשל הבעיתיות הפוליטית-חברתית שלה: בסיפור שכולל שני

מקרים של תקיפה מינית, ואף ניסיון אונס, אשר ממוסגרים בצורה הראויה לרצינות הנושא, באריה Al Lampo Dell'armi, בה

קיסר מסרב לברוח מניסיון ההתנקשות של טולומאו, קלאופטרה מנסה לעצור אותו. בתגובה, הוא לועג לה ומנשק אותה

בכוח כמה פעמים, ומתנהג כלפי קלאופטרה בצורה מאיימת. הסצנה אמורה לנוע בין אווירה קומית

להירואיות של קיסר. ניתן להשוות אותה לאותה ההפקה, כאשר עלתה במטרופוליטן בניו-יורק, עם הקונטרה-טנור דייויד

דניאלס בתפקיד קיסר: הוא אמנם עדיין עושה דברים דומים, אך החזות שלו הרבה פחות מאיימת וכוחנית. אולי ההבדל

נטוע בהבדלים בכישרון המשחק של שני הזמרים, או בכריזמה שלהם, אך כאשר נשווה בין הפקות שונות, כאשר את

קיסר משחקים גברים ונשים בעלי כישורים דומים, נוכל להגיע לאותה מסקנה: הקיסרים הגברים הם גבריים פחות.

התקשורת נוטה לפקפק בגבריותם של קונטרה-טנורים. שאריות הזיכרון ההיסטורי של זמרי הקסטרטו דבק בהם, ונראה

שהחברה מתקשה להיפטר מהדעות הקדומות הנוגעות לכך. אך קונטרה-טנורים על הבמה, אינם צריכים להחליף את

מגדרם, ולהוכיח בכל דקה מחדש שהם גברים. זמרות בתפקידים כאלה צריכות להגביר את הפרפורמנס הגברי שלהם

ולהיות הכי גבריות שאפשר בכל תו שהן שרות.

קל למתוח את הקו הזה בין גבריות לאלימות, בייחוד כאשר ההפקה הנידונה כבר החליטה על טון מטופש וסטראוטיפי לחלוטין.

קל גם לחצות את הקו הזה: אם דייויד דניאלס היה מתנהג על הבמה כמו שרה קונולי, הוא היה מהווה איום גדול יותר,

וגורם לקיסר להיראות כמו רשע אמיתי. אישה בתפקיד ממתנת את האיום (בצדק מסויים, כיוון שאלימות נגד נשים היא, סטטיסטית, עניין די גברי),

ובכך נותנת לגיטימציה לפעולות אלימות של דמות גברית.

 

 

sarahconnolly_2201753b

מאת שיר כהן,  אמנית שמעדיפה לצפות בהפקות אופרה מתוחכמות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s