גברים נרקיסיסטים לא מתים

זוכרים את "סיפורי דגים" מהעשור הקודם? יש בחור, לבחור יש אבא, האבא מספר צ'יזבטים ורוצה את התשומת לב רק לעצמו עד הנקודה שזו הופכת לבעיה ממש שמניעה עלילה של סרט. ואז האבא מת. מסרטן. אך מכיוון שזה סוף הסרט בנו לומד להפעיל את סוג האסקפיזם המקסים/דוחה של האב ומספר כיצד הוא בעצם מוברח אל הנהר והופך לדג המיתולוגי שעל שמו גם שם הסרט. ז"א- שם הסרט  באנגלית  "ביג פיש" הוא החיה המרשימה שאליה הופך האב במותו המסופר מחדש על ידי הבן שלומד להכיל את המגלומניה.

עכשיו- ראיתם את בירדמן?

אני יודעת שזה יכול להיות סרט על תיאטרון, על אהבה ותרבות פופולרית. אבל נורא קשה לי להתעלם מזה שגם פה שם הסרט הוא שם של החיה המיתולוגית שאליה הופכת הדמות הראשית (גבר מבוגר, תשומת לב, ילדים מוזנחים. הבנתם.)

ובתוך הדיון המתיש ואינסופי הנקרא "האם הדמות הראשית חייבת לעבור מסע רוחני וטרנספורמציה ערכית?" הסרטים האלה שייכים לאגף ה"לא, זה בסדר, כאן הקהל הוא זה שעובר את השינוי הרגשי."

אין לנו ספק בכך שאף אחד מהגברים הנ"ל לא משתנה לקראת המוות בצורה ניכרת. והצופים- המיוצגים על ידי דמות הילד בסרט, לומדים להעריך את החלק השקרי, המיתי שבאב הלא מוצלח.

כי חיות מיתיות, תפקידן להיות חידתיות, עצומות, ובמידה מסויימת גם אכזריות. הן אינן כבולות למדדים האנושיים המוסריים הקטנוניים לכאורה. במהלך הניטשיאני המופנם היטב על ידינו אנחנו יודעים- חיית הטרף אינה ניתנת לשיפוט על ידי טוב ורע. הדור היורש והקהל מוצאים הקלה בהנחה שאדם זה היה גדול מהחיים ולכן אנחנו יכולים לנוח מהמועקה האנושית ולהתרגש כאשר חיית אדם מרשימה זו מצאה את מקומה בטבע לאחר מותה. הקתרזיס כולו תלוי בשינוי הגופני של האדם הכבול לאמות מידה ורגשות אישיים לתוך העולם הטבע/מוות/פנטזיה נטול השיפוט.

האמן- במאה העשרים ובגבולותיה, נתפס כלא אדם- משוחרר מקטנוניות מוסרית ומגינוני נימוס. תיאוריתית הוענקה לאמן את הרשות והחובה לחיות בעולם מקביל בתמורה לא רק ליכולת לרגש קהל, אלא יותר בדחף התלותי לעשות זאת בכל רגע נתון. עצם הגדרת ה"אמנות" וה"אמן" תלויים בדחף היצרתי הזה שפורץ מעבר למהלכים האנושיים והרציונליים אל הדבר מעבר, החייתי שנושא את ההתעלות מעבר למוסרי.

במידה רבה מדובר בסוג של התרסה או כתב הגנה של היוצר-  אתם לא באמת מסוגלים להעדיף את הטוב על האפי. הסצנות הפנטסטיות מהנות בצורה קיצונית. כל זה נמצא ברובד הגלוי להחריד של הסרטים. אבל טענה מפורשת זו מפספסת את המקום של הטוב בתוך האפי.

כי בשביל האפי והפנטסטי יש לנו סרטי אקשן ופנטסיה. וכנראה שחלק מההקלה המלהיבה היא שבסרטים האלו שבדרך כלל קיימים "רעים" ו"טובים"- החיה המיתית יכולה להיות כל אחד ואף שניהם- ולא "אמנים" הנמצאים מחוץ לחוקי המשחק.