אופרה/מגדר/מוזיקה/פוסטמודרנה

המקרה המוזר של רוברט קארסן- סוף

בחלק א' דיברנו על ההפקה הכי יפה בעולם של סיפורי הופמן, והשימוש שעושה רוברט קארסן בבתמה שאיפיינה אותו לאורך

העשור האחרון, תאטרון בתוך תאטרון. אין לדעת למה באמת קארסן הפסיק להשתמש בה בשנים האחרונות, אבל יכול

להיות שיש קשר להפקת דון ג'ובאני שלו בלה סקאלה. היה ניכר בחלק א' שהמדור משוחד לטובת סיפורי הופמן, וכאן הזמן

להביא גילוי נאות: המדור משוחד, במידה דומה, נגד דון ג'ובאני, והמסקנה תהיה שדון ג'ובאני של רוברט קארסן, למרות

הצלחתה אצל מבקרי אופרה אחרים, היא כנראה אחת ההפקות הרעות ביותר של האופרה.

כמעט כל במאי מביים את דון ג'ובאני, וכמעט כל במאי מנסה לביים את דון ג'ובאני "שלו". במאים שלא יתקרבן למוצארט גם

עם מקל, ידביימו את דון ג'ובאני. היא אחת האופרות שנכתבו עליה הטקסטים הרבים ביותר, ובתוך כך, גם האופרה שניתן

לפרש בה את הדמויות והסיפור בצורות השונות באופן קיצוני. ואכן, הבעיה הבסיסית ביותר בדון ג'ובאני של רוברט קארסן,

היא פרשנות הסיפור. 352_img_7969_brescia_and_amisanoteatro_alla_scala

ראשית, יחסו המתקדם של קארסן לנשים נזרק מהחלון, או הלך לטייל או היה חולה באותה שנה: דון ג'ובאני עוסקת בתכנים

של יחסי מגדר, וזוהי אחת ההפקות שמתייחסת אליהם בצורה הגרועה ביותר, ויש על כך תחרות רצינית. גם אם נתעלם

מהייצוג של דונה אנה בתור קורבן מזוייף שמשקרת לגבי ניסיון אונס (בעיקר כי כתבנו עליו בעבר, וכי צרבינטה כתבה עליו

יפה יותר)- כאן גם צרלינה משקרת, בסוף המערכה השניה. כלומר, היא מפתה את דון ג'ובאני במיוחד כדי לתת לאנה,

אלווירה ואוטאביו תירוץ כדי לנסות להרוג אותו. אם ניתן לתת לקארסן אשראי בנוגע לפרשנות ניסיון האונס של דונה אנה,

הפרשות לזה של צרלינה גורמת לו כבר להיראות כמו שונא-נשים אמיתי. בסוף ההפקה, לאחר הפרולוג, השהצופה הממוצע

אולי יאמר, טוב, לפחות זה נגמר. שוב טעות.

דון ג'ובאני של קארסן עולה בחזרה מהגיהנום (!), רק כדי ששאר הדמויות ישקעו לתוכו. בפרולוג הן הצביעו על ברלוסקוני

כששרו על סופו של כל רשע (הוא ישב בהופעת הבכורה, והקומנדטורה גם שר מתוך התא שלו), אך נראה שסופו של רשע

הוא בעצם לנצח. והוא הרי בכלל לא כל כך רשע, כיוון שכל הנשים רק מעלילות עליו, ואת הקומנדטורה הוא הרג מתוך הגנה

עצמית, אחרי שאנה הכפישה את שמו הטוב. אולי לא הוגן לפסול הפקה רק על סמך פרשנות הטקסט, אבל הפרשנות

הנידונה היא מחליאה, ולמזלינו, היא גם לא הדבר היחיד שנורא בהפקה.

רוברט קארסן אוהב את דון ג'ובאני, הדמות, הרבה יותר מידי. יש הרבה במאים כמוהו, וברוב-רובן של ההפקות האלה,

תשומת הלב הזו אומרת בעיקר שדון אוטאביו ודונה אנה הופכים להיות מאד משעממים. גם כאן, קארסן לא נתן להם הרבה

מה לעשות. הפרשנות שלו, כביכול, אמורה ליצור ביניהם קונפליקט חזק יותר, אך קונפליקט אמיתי כנראה יהיה מעניין מידי,

כי אוטאביו אף פעם לא חושד באנה, ונראה שגם לה אין כל כך רגשות אשמה על כך שהיא משקרת לו. אולי זה היה נסלח עם

זמרים אחרים, אבל כשאנה נטרבקו על הבמה, זה פשע לא לתת לה לשחק בצורה מעניינת.netrebko

שאר הזמרים (המצוינים, ברובם) גם הם לא יכולים להציל את הבימוי. פיטר מאטיי, בתפקיד דון ג'ובאני, מנסה לפחות: הוא

שר נהדר, ומנסה לשחק כמה שיותר. הסרנדה שלו נפלאה ושקטה, ולכן כמובן קארסן לא נותן אפילו לתו האחרון שלה לגווע

לפני שמשרתת מצחקקת קופצת עליו, והורסת את רגע-הרפלקציה היחיד של הדמות שלו. ובדיוק כאשר חשבתם, טוב,

לפחות הוא לא משתמש בנשים ערומות בתור קישוט (עוד מחלה של במאי דון ג'ובאני)- גם היא מתפשטת. באופן כללי,

ההפקה מלאה בזמרים מאד טובים. כלומר, הם עושים עבודה טובה בהמון הפקות אחרות, וחלקן גם של דון ג'ובאני, אך לא

בהפקה הזאת. נראה שכולם מנסים באמת, אך חוץ ממאטיי וברין טרוול (אחסוך מהקהל את הדברים המביכים שהוא צריך

לעשות על הבמה), נראה שלכולם היה יום רע.party

תמת התאטרון קיימת כאן, אך להבדיל מהופמן, היא נראית כמו תירוץ מאד מוזר לצמצום-עלויות. כלומר, יש סט אחד יפה,

והוא מלא במשחקי-מראות ומשקף את הקהל, אך הוא סובל משימוש-יתר, ומהר מאד הופך למניירה מעצבנת. אין שימוש

אמיתי בתאטרון393_234_img_4134._jpg והזמן היחיד שבו קארסן משתעשע ברעיונות כאלה הן כאשר דון ג'ובאני והחדרנית צופים בהרס שהוא זורע

בחיי הדמויות האחרות. הסצנה קצרה מידי, לא מספקת, ולא קשורה לאלה שבאות לפניה ואחריה. מידי פעם הדמויות גם

יורדות מהבמה אל הקהל, אבל במובן הרעיוני, אין כאן חדשות גדולה יותר מהצגת בגרות של מגמת תאטרון, מחזור 2008.

בשאר הזמן יש כיסאות על הבמה, וזהו, בערך.נכון שעולה הרבה כסף להעלות אופרה, ונכון שבאותו הזמן, לה סקאלה סבל

מקיצוץ תקציבי ניכר, אבל ישנן הפקות נהדרות שעושות שימוש בפחות ממראות וכיסאות, ולמי שרוצה לראות הפקה זולה

ומושלמת, נא לעבור לזאת בניצוחו של אבדו בספרד, מ-1997. חוסר התקציב לא מתרץ את הפרשנות או את הרשלנות

וחוסר-העניין.maxresdefault (2)

כדי לביים אופרה בצורה הטובה ביותר, כדאי לאהוב אותה מאד, אבל גם לשנוא אותה קצת. רוברט קארסן מאד אוהב את דון

ג'ובאני, אבל לא מסוגל להכיר בחולשות שלה ושל הדמות שעל שמה היא קרויה.. הוא מצליח להגיע לגאונות אמנותית

בהפקה אחת, ובשניה, מצליח לביים הפקה שדרשה ממני הפסקות מרובות, רק כדי להרגיע את הכעס, והעלבון הופך לצורב

יותר כשברור שהבמאי מסוגל לגאונות אמיתית. התקווה שהיא שמוסר ההשכל כאן הוא שאפילו גאונים נכשלים לפעמים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s