אחד הרעיונות הנקשרים בסטיבן זונדהיים, בנוגע לסוויני טוד, הוא שהמלחין רצה בעיקר סיפור שיהיה על נקמה, וכיצד היא יכולה להשמיד אנשים. אך בערך חמש דקות לאחר בכורת המחזמר, נכתבו עליו מאמרים המפרשים אותו בתור ביקורת על קפיטליזם. אין כל רע בכך, בייחוד לאחר מות המחבר, אך כיוון שזוהי הפרשנות הרווחת ביותר לסוויני טוד (עם מאמרים על מיזוגניה, אשר מפוזרים סביבה), אפשר אולי להרוג את זונדהיים מעט יותר, ולהסתכל על סוויני טוד מזווית אחרת.
הפרשנות הקפיטליסטית, אטען, היא בראשו של סוויני טוד (הדמות) עצמו. הוא מוצג לנו בתור אמן, והאמן הזה הוא סנטיאגו סיירה – אמן ספרדי שעבודותיו מתרכזות בלשלם לאנשים לעשות פעולות משונות ומבזות על מנת להדגים את מקומה של האמנות מבחינה חברתית וכלכלית. הוא חושב שהוא עושה מעשה שהוא אמנם לא חוקי, אך נחשב למוסרי כי הוא מלמד אנשים לקח: הם בשר במכונה הקפיטליסטית, ובשל כך, עדיף להם כבר למות ולמלא את תפקידם באופן המילולי ביותר שאפשר (בהקשר זה, טוד הוא יותר בנקסי מסיירה).
אך בואו נחזור לשני דברים הקורים לפני ההארה של טוד: ראשית, מבנה המחזה עצמו. אמנם טוד, במערכה השניה, עוסק באמנות שניתן לקשר ישירות לזמן בו נכתב המחזמר- אמנות גוף, והוא יכול לעמוד בחברת אמנים רבים מאמצע שנות השבעים, וכמובן גם שנות התשעים ותחילת האלפיים (דברים בתולדות האמנות בדרך-כלל חוזרים במעגליות ניכרת, עם שינויים קלים), אך ברמה הנראטיבית, טוד בטוח שהוא היחיד בעל הנראטיב הנכון. הוא בונה את התיאוריה הפילוסופית שלו, ועובד דרכה עד להקצנה המתבקשת שלה. הוא גם רוצה להיטיב עם העולם, ואכן מאמין שהלקח מתוך רציחת כל המעמד העליון של לונדון (ואפייתם בתוך פשטידות) יהפוך את העיר לטובה יותר. כך, למרות המדיום העכשווי המובהק שלו, המהלך המחשבתי שמבצע טוד הוא מודרניסטי לחלוטין. לעומתו, המחזמר מלא בקטעי מקהלה מודולריים, אשר נכתבו במיוחד כדי שניתן יהיה לשנות אותם לצורך ההפקה, מציג פרולוג ואפילוג שבו דמויות מתות שרות על עצמן, ואפילו זונדהיים אצמו מסרב לענות על השאלה האם היצירה היא מחזמר או אופרה. טוד הוא בחור מודרניסטי בעולם פוסט.
הדבר השני קורה כמה רגעים לפני ההארה האמנותית שלו: הדואט ששר טוד עם השופט טרפין, "נשים יפות", נשמע כמו חיבור של ג'ון ברגר מאמצע שנות השבעים. כלומר (וזהו מקרה פרטי המצביע על הכלל), בתוך העלילה, טוד וטרפין שרים על נשים יפות שעושות דברים,
כל אחד מסיבותיו שלו, וזהו דואט הקורא לנו להשוות ביניהם, אך זאת תהיה סטייה חדה מידי מהנושא. הנקודה היא, שבכל שורה בשיר, שבה אישה יפה עושה משהו, הצופה יכולה או יכול לדמיין ציור מהמאה התשע-עשרה. הוא יכול להיות אימפרסיוניסטי, או אקדמיסטי, וכמובן שציורי ז'אנר היו קיימים גם לפני המאה ההיא, אך השיר מתאר באופן מובהק ציורים שנפוצו בה הרבה יותר. אז, הם הפכו להיות הרוב, ולא היוצאים מן הכלל שהיסטוריונים של אמנות אוהבים.
אך מנקודת המבט של המחזמר, כאשר מפרידים את החברתי מהפסיכולוגיה של הדמויות, השיר הופך לביקורת על החפצת נשים, ביום-יום ובאמנות. לכך נוסף גם הפטישיזם לחלקים מאד מסויימים בדמויותיהן של לוסי וג'ואנה- שיער צהוב ושמלות לבנות, ולפחות בשני מקרים (אלה ששרים את השיר נה"ל, לדוגמא) הפטיש וההחפצה מובילים לתוצאות הרסניות, לדמות עצמה ולאלה הסובבות אותה.
ואם טוד הוא אמן, גברת לאבט הופכת אותם לקולקטיב. הפשטידות נקראות במחזמר "עבודות אמנות", והיא, אחרי הכל, היא זו המציעה את הרעיון מלכתחילה. לרוב, לא ניתן לה הקרדיט המתאים: הפרשנות המקובלת היא שגברת לאבט רק רוצה לשמור על טוד לצידה, ולנסות לתרבת אותו ולגרום לו לשכוח מלוסי, בעוד שהיא יכולה להרוויח כסף. אך אין שורה במחזה הסותרת את הסברה שגברת לאבט עושה זאת, כמו טוד, למען האמנות. נכון שהיא פחות רוצה ללמד את הציבור לקח, אך היא גם לא מביעה שום סלידה מכך. היא גם מובילה את דואט החרוזים המורבידיים שלה ושל טוד, ומצליחה להוסיף נדבך של הומור לעבודה מוסרנית, ואולי אף משעממת מבחינה רעיונית נטו.
מאת שיר כהן, אמנית שמעדיפה לצפות בהפקות אופרה מתוחכמות
לא מוגהּ 