אמנות/דת/טלויזיה/כללי/פוסטמודרנה/תרבות

האפיפיור הצעיר ופוסט-הכל

לאחרונה נשאלתי מספר פעמים מה הוא פוסט חילון*.

הצעתי מספר תשובות, המעמיקה שבהן היא קריאת המאמר בלינק הזה, אבל לאחר מכן נתקלתי בהתפתחות המם הנפלא המשתמש בקומיקס הזה: 34363d4dba24468a9eb237fad5844b37

להבהיר את הנקודה הבאה:

16508020_1476267045718405_4043761088862808607_n

הסדרה של סורנטינו "האפיפיור הצעיר" מתרחשת בעולם כזה, בו עברנו הלאה מהניג'וסים המתוארים לעיל. מהפרקים הראשונים מבהירים לנו אילו שאלות לא רלוונטיות לשיח של היצירה:

vatican

ובאמת, בכל פעם שהצופה חושש שויכוח מודרניסטי עומד להתחיל, הסדרה מרימה גבה ועוברת הלאה. דבר שמאפשר לסדרה לקחת את הפן התיאלוגי שלה יותר ברצינות**.

במקרה של הסדרה הזו הדילמה המרכזית של הגיבור היא תוצאה מכך שההגיון הפוסט חילוני המתואר לעיל פועל בשני הכיוונים. זאת אומרת, שאם השתיקה של האל אינה מכשול לאמונה, זה שהאל דווקא מגשים את תפילותיו של האפיפיור, לא מונע ממנו לחוות משבר אמונה. המשבר איפוא, מבוסס על מועקה מסוג אחר. לני (האפיפיור) והצופים זוכים ליהנות מרגעי סיפוק בהם האפיפיור מדגים את עדכניותו, ועליונותו האינטלקטואלית על פני כל יריביו (שפועלת כמדומני עבור הצופה הדתי כפי שד"ר האוס פועל על אתאיסטים מסויימים). אך לאחר שנקודה זו הובהרה מעבר לכל ספק, על דמותו של לני לענות על השאלה מה הוא באמת רוצה להביע. beardedpainting

כאשר אנו מביעים דבר מה בכנות אנו חשופים ללעג, ביקורת, או גרוע מכך- עלולים להפוך מהרה לבלתי רלוונטיים, לגלות ששינינו את דעתינו, וכדומה.

אחד היוצרים שעסקו בבעיה זו היה דיוויד פוסטר וואלס, בפרט במאמרו על הספרות בעידן הטלויזיה הפוסט-מודרנית "E UNIBUS PLURAM" (השם הלטיני מרגיש לי מתאים נורא פתאום). אתגר זה הוא זה העומד בפני האפיפיור, והוא פותר אותו בקושי רק בסוף העונה.

לקראת פתרון זה, לני זוכה לשבת מול אפיפיורי העבר במלוא הדרם ומבקש מהם עצה לכהונתו. הם עונים לו שעליו להאמין בעצמו יותר משהו מאמין באל. לני מעקם את אפו (וגם אני, מאחורי המסך, אני מודה) ומתלונן שזו  אמירה נדושה ושטחית – מנוסח במקור כ-"banal platitude", ביטוי בעל משמעות קצת שונה, שמעניין שאין לו תרגום עברי מובהק.

האפיפיורים עונים שדמותו של אפיפיור משמעותה כוח מוחלט, ושכוח מוחלט הוא ה"banal platitude" הגדול מכולם. שוב מהדהדים כאן דבריו של פוסטר וואלס***:

"Stated as an English sentence, of course, this is just a banal platitude, but the fact is that in the day to day trenches of adult existence, banal platitudes can have a life or death importance, or so I wish to suggest to you on this dry and lovely morning"

האפיפיור הצעיר מצליח לגשת אל הבנאלי מבלי לאבד את נקודת המבט הביקורתית שלו (זהו לא אוקסימורון!) בנאום סופי המושתת דווקא על אותה יכולת ערעור שהפוסט מודרנה מחייבת. צפויה לסדרה עוד עונה וכאן נוצר אתגר גדול (מעבר לשמירת האיכות הלא סבירה בעליל של כל האספקטים האמנותיים בסדרה)- לעבור מעלילת ה"איך למדתי לוותר על הציניות" לעלילה שמוכנה לעמוד מאחורי עלילה או מסר נוסף, בנאליים ככל שיהיו.

young-pope-advice

 

*בארץ יש שימוש מועט במונח. דעתי האישית היא שמדובר בעניין חברתי מכיוון שהמונח בעצם משייך תופעות כמו "בית מדרש חילוני" ו"ארועי הפרשת חלה המוניים" לאותו דבר, מה שאף אחד מהצדדים לא מעוניין לעשות.

**יש ויכוח "הלכתי" של נוצרים שזה דבר שלא יצא לי לראות שלא בהקשר של נזירים בימי הביניים או משהו וזה עובד מבחינה קולנועית מה שגורם לי לפנטז על שיתוף פעולה בין סורנטינו וסידר.

*** הוכחה לטענה הכללית, דוגרי זה מביך אותי לצטט בגלוי את This is Water משום מעמדו השחוק וכו'

 

מאת תומר, שהיא מסטרנטית לתיאוריה קולנועית והמפעילה של האתר הזה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s