דור הפילורי

על אף התחושה שזו המקבילה לצפייה לא אירונית ב"מציאות נושכת", קראתי לאחרונה את "דור הפרוזק" – סמוך לסיום קריאת "דלדולה של הרוח באמריקה".
הספרים הקרובים בזמן (סוף שנות השמונים ותחילת התשעים של המאה הקודמת למניינם) מספקים מבט משלים על התהליכים התרבותיים בארה"ב.
האבחנות של בלום על ילדי הגירושים וחיי הרוח של הצעירים, מאוששים במידת מה בספר של וורצל.

בהתחלה סלדתי מאוד מדמותה של המחברת, הסלידה התמתנה מעט לקראת הסוף.

[התמתנה מכל מיני סיבות, אך נחמד להביא את זה: "לפעמים נדמה לי שחלק מהבעיה שלי קשור למוצא. לנו היהודים אין מושג של אהבה ללא תנאי. אלוהים בברית הישנה הוא שיפוטי, קנאי נוקם ונוטר, רגזן וסוגר חשבונות. הפניית הלחי השנייה, הרעיון שהאמונה חשובה יותר מהמעשים – אלה הם מושגים נוצריים בעליל. יש אומרים שההבדל בין תחושת האשמה הקתולית לבין תחושת האשמה היהודית הוא בכך שזו הקתולית מבוססת על האמונה שכולנו נולדנו בחטא, שאין מה לעשות בכדי למחות את החטא הקדמון; בעוד שזו היהודית נובעת מהאמונה שכל אדם נברא בצלם אלוהים ובידו הפוטנציאל להיות מושלם. מכאן שהאשמה הקתולית עוסקת בבלתי אפשרי, בעוד שהאשמה היהודית עוסקת בשפע האפשרויות." – הזכיר לי את הקטע ב"ואליס" בו המטפל היהודי הקשוח של הורסלאבר פאט מנתץ לו את ההחלמה הנפשית בכמה מילים בודדות.]

אך בפרקים הראשונים היא (אליזבת וורצל) הזכירה לי דמות מספר אחר – ג'נט מ"הקוסמים" של לב גרוסמן (שלפחות בספר הראשון, היא על תקן מכשפה כלבתית).

זה לא מפתיע כל כך.
בהבדל של שני עשורים בלבד, גרוסמן כותב על אותה שכבה תרבותית (סטודנטים מליגת הקיסוס) שנקלעת לאותו משבר.
צעירים ידענים, אבודים ומבוזבזים בסמים ומסיבות שמחפים על דיכאון מתמשך.
[אולי בעיות אמיתיות לא נעלמות כשנמאס לנו לדבר עליהן]

המקבילה הברורה של "הקוסמים" לנרניה היא פילורי.
פילורי מלאה במשמעות, אומר לנו קוונטין גיבור הספר, הכל שם מלא משמעות.
החצי השני של "הקוסמים" מוקדש למסע לפילורי, מתוך רעב למשמעות ותקווה למזור לנפש שתביא בכנפיה.

נשוב לנרניה.
יש דמיון בין "האריה המכשפה וארון הבגדים" לתבנית הפנטסטית שמתוארת בסיפור שאינו נגמר – ילד נקלע לעולם פלאות נסתר, מציל אותו והופך למלך.
יש גם את אותה סכנת השחתה שבסירוב לחזור לעולם האמיתי (רחת לוקום).
אבל מה שמייחד את נרניה הוא דווקא הלבשת המיתוסים הנוצריים בכסות פנטסטית.
עותק של "הקוסמים" לא נמצא בידי להשוות, אך ממה שזכור לי, גרוסמן היהודי האמריקאי הלא-דתי, משכיל-מתבולל, מעמעם ומטשטש את היסודות הנוצריים בפילורי.
נדמה לי שהוא מעצים את האלמנטים היווניים-אליליים שהיו חלק מנרניה כפועל יוצא של ההשכלה הקלאסית של ק. ס. לואיס.
מול הסאטירים המתורבתים של נרניה אפשר להציב את הקנטאורים הפראיים של פילורי – אבל בזה אני לא בטוח.
אסלן בכל אופן, נמחק והתפקיד שלו מתפצל:
האלהות בפילורי היא דואליסטית (אמבר ואמבר), ואת הרכיבה הנעימה על פרוותו של אסלן הוא מחליף בסוס-מיטה משוטט שהתפקיד שלו לא מובן לקוונטין (זה משהו של בנות, אומרת לו ג'וליה).
אם האבחנה נכונה, אנו נשארים עם הייעוד הפנטסטי הרגיל – הצל את עולם הפלאות והפוך למלך.
אבל אם כך, למה להיטפל דווקא לנרניה?

אמנם אני כותב לפני שקראתי את ספרי ההמשך, אך אם נתייחס ל"קוסמים" כעומד בפני עצמו (המבנה הסיפורי מאפשר זאת, על אף הסוף הפתוח הקורץ וההמשכים – בדומה לסרטי "בחזרה לעתיד", כשלגביהם זה גם ראוי כי ההמשכים גרועים) המסע לפילורי נכשל כישלון חרוץ. קוונטין יוצא מצולק ואומלל כשמעט הטוב שהצליח להשיג בחייו אבד לבלי שוב.
הוא וחבריו ממלאים משימה בתרחיש שיועד רק להם, אך הם פותו לכך מבלי להבין את המחיר – וחשוב מכך: הייעוד שלהם היה רק תוצאה סטטיסטית.

[מודיע מראש שאני לא הולך לדייק כאן, אלא לשרטט רעיון]
-ספוילרים ל"סיפור חייך"/טד צ'יאנג-

ב"סיפור חייך" של טד צ'יאנג נקודת המפנה בפענוח הקשר עם החייזרים מגיעה ממשוואה פיזיקלית שמתנהגת באופן משונה: היא תכליתית.
האור "יודע מראש" מהי הדרך הקצרה ביותר לעבור מנקודה א' לנקודה ב'.
מכאן מגיעים לתפיסת הזמן השונה של החייזרים, והשפה שמאפשרת להם לחשוב באופן בו-זמני על כל ההתרחשויות לאורך חייהם. ראיית העתיד והקיום בעבר הוא רק עניין של תפיסה.

 

מעין עולם הידיעה מול עולם הבחירה של ר' צדוק הכהן מלובלין, או תודעת הגיבור בבית מטבחיים חמש (המתוארת בפחות כישרון מהסיפור הקצר של צ'יאנג).
אחד ההבדלים הגדולים בין המדע האריסטוטלי למדע המודרני הוא היעלמות הסיבה התכליתית.
לאירועים יש סיבות, אך אין להם תכליות.
עולם הידיעה הוא פטליסטי כביכול, אבל הוא תכליתי. אתה מגיע לאן שהיית אמור להגיע.

ריצ'רד פיינמן הציע הסבר קוונטי שמפריך את "הידיעה מראש" של קרן האור (אינני יודע אם מדובר בהכרח אותה משוואה עליה כתב צ'יאנג) לפיו, קרן האור עושה בו זמנית את כל הדרכים מנקודה א' לנקודה ב', אך התוצאות "הלא נכונות" מתאבכות ומבטלות זו את זו כך שאנו נשארים רק עם הדרך הקצרה ביותר. אין ידיעה מראש, אלא אלימניציה של כל שאר האפשרויות.
בכך אנו שוב מאבדים את התכליתיות ונשארים רק עם סיבתיות עיוורת.

כל אלו כמובן דיבורים פיזיקליים, שאנו נוהגים לפצל מחיי הנפש. אך לפחות צ'יאנג לעיל קושר אותם יפה.
אפשר בהחלט לתאר את ה"ייעוד" של החבורה של קוונטין בפילורי באותו אופן.
תרחיש אופטימלי מתוך אינספור גרועים בהרבה.

קוונטין נשאר רק עם סיבתיות עיוורת גם בפילורי. חוסר המשמעות השיג אותו גם בארץ הפלאות.

 

 

מאת יהל גמליאל