זוכרים את "סיפורי דגים" מהעשור הקודם? יש בחור, לבחור יש אבא, האבא מספר צ'יזבטים ורוצה את התשומת לב רק לעצמו עד הנקודה שזו הופכת לבעיה ממש שמניעה עלילה של סרט. ואז האבא מת. מסרטן. אך מכיוון שזה סוף הסרט בנו לומד להפעיל את סוג האסקפיזם המקסים/דוחה של האב ומספר כיצד הוא בעצם מוברח אל הנהר … להמשיך לקרוא
פרק שלישי ואחרון בסאגה שלא באמת חשבתם שתקראו: בריי וויאט נגד האנדרטייקר רקע: רגע, האנדרטייקר? למה? הוא הרי כבר הובס בשנה שעברה. הרצף נשבר. הסיפור נגמר. איזו עוד סיבה נותרה לגרור בחור בן 50 אל הזירה? הכל נכון, ועדיין אני מחכה לקרב הזה בקוצר רוח. הסיבה: בריי וויאט, הדמות האהובה עלי. אם אני צריך לתמצת … להמשיך לקרוא
עולם בימוי האופרה השתנה לחלוטין בעשרים השנה האחרונות. אמנם גם לפני עידן ההפקות המתחכמות (מה שנקרא Regietheater- תאטרון-במאי) היו לנו במאי אופרה מפורסמים כמו פונל וצפירלי, אך כיום במאי אופרה רבים מגיעים למעמד של אוטר: יש להם שפה משלהם, תמות ומוטיבים הנפרשים לאורך מספר הפקות, ואצל הרבה מהם, הצופה המשכיל יכול לזהות את הבמאי על-פי … להמשיך לקרוא
ציפיתם להקדמה מרשימה וחופרת? בשביל זה יש את חלק א'. עכשיו נכנסים ישר לעניינים: קרב ללא פסילות: טריפל אייץ׳ נגד סטינג רקע: קצת מצחיק להציג את טריפל אייץ׳ אחרי שהסרטון המדהים של מקס לנדיס תיאר את כל הקריירה שלו אבל הנה מה שאתם צריכים לדעת עליו כרגע: טריפל אייץ׳ הוא, נכון לעכשיו, מנהל הWWE בפועל. … להמשיך לקרוא
המוזיקה הביאה אותי למחשבה. היה זה "מעוף הולקיריות" אשר לואגנר, אבל בגרסא הנחמדה, החגיגית שלו, לא חג מזן המצעדי, אלא אחד כזה עם שמחה של. לא ממין השמחה הבכחנאלית, קורעת הרסן. אלא פשוטה יותר, שמחה שעדיין לא בטוחה רסן מהו. חורבן העולם בפוניו הוא נחמד. הוא ידידותי לילדים. ככלות הכל, אותם יצרים ההרסניים שמבשל המכשף … להמשיך לקרוא
אמריקה זה מקום מוזר. לראייה, אחד ממופעי הבידור השנתיים הגדולים ביותר באמריקה הוא רסלמאניה. מליוני אנשים, כאלו שלא מעוניינים בהאבקות ביום-יום, מתאספים מול המסך ומשווים לWWE, ליום אחד, את אותה רלוונטיות תרבותית שהייתה להם לפני עשרים שנה ויותר. מנגד, מליוני אנשים נוספים ברחבי העולם שדווקא כן עוקבים אחר שלל הדמויות הצבעוניות בWWE, הכוללים החל מלפני … להמשיך לקרוא
אנחנו אוהבות את שרה קונולי. אנחנו אוהבות אותה בעיקר בתפקידי גברים, והפריצה שלה אל תודעת מעריצות האופרה הצעירות (כלומר, אלה מאיתנו שמתחת לגיל מאתיים), הייתה בהפקת "יוליוס קיסר" של פסטיבל גליינדבורן מ-2005, בבימויו של דייויד מקויקאר. ההפקה עצמה בעייתית מאד: היא מתרחשת בשנות העשרים, וקיסר הוא קולוניאליסט, אבל גם הגיבור. היא מתרחשת במצרים, אבל יש … להמשיך לקרוא
אם היה דבר שהתקשיתי להבין במהלך לימודיי זה היה הרעיון שפעם מישהו חשב שלערבב בין ז'אנרים זה פסול, או לחלופין חתרני. התקשתי לראות מישהו מסתכל על המאש-אפים של טרנטינו ובוכה "לאאאאאא! אתם לא יכולים לעשות את זה." היום אני מדמיינת את זה קצת אחרת, כאשר החיבור והערבוב בין ז'אנרים נחשב מקובל ולגיטימי אבל הרעיון של … להמשיך לקרוא
מעשה במלך אחד שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאד והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עמה מאד. פעם אחת היה מתועד עמה ביחד באיזה יום ונעשה ברגז עליה ונזרקה מפיו דבור: שהלא טוב יקח אותך ( דער ניט גוטער זאל דיך נעמען). בלילה הלכה לחדרה, ובבקר לא ידעו היכן היא. … להמשיך לקרוא
קורה מסיימת את הסדרה עם בת זוג. על פניו, מפתיע ונועז; אבל מבחינת התבנית התסריטאית/מיתית: הגיבור מציל את העולם וזוכה בבחורה> קורה מצילה את העולם וזוכה בבחורה. קורה היא הגיבור הסטנדרטי, הגברי כסתמי – על אף שהיא נערה. על פי מראה חיצוני: בת הזוג של קורה היא הדמות עם המראה הנשי הנחשק (ה"בחורה") המובהק ביותר … להמשיך לקרוא
לא מוגהּ 