בחלק א' דיברנו על ההפקה הכי יפה בעולם של סיפורי הופמן, והשימוש שעושה רוברט קארסן בבתמה שאיפיינה אותו לאורך העשור האחרון, תאטרון בתוך תאטרון. אין לדעת למה באמת קארסן הפסיק להשתמש בה בשנים האחרונות, אבל יכול להיות שיש קשר להפקת דון ג'ובאני שלו בלה סקאלה. היה ניכר בחלק א' שהמדור משוחד לטובת סיפורי הופמן, וכאן … להמשיך לקרוא
עולם בימוי האופרה השתנה לחלוטין בעשרים השנה האחרונות. אמנם גם לפני עידן ההפקות המתחכמות (מה שנקרא Regietheater- תאטרון-במאי) היו לנו במאי אופרה מפורסמים כמו פונל וצפירלי, אך כיום במאי אופרה רבים מגיעים למעמד של אוטר: יש להם שפה משלהם, תמות ומוטיבים הנפרשים לאורך מספר הפקות, ואצל הרבה מהם, הצופה המשכיל יכול לזהות את הבמאי על-פי … להמשיך לקרוא
אנחנו אוהבות את שרה קונולי. אנחנו אוהבות אותה בעיקר בתפקידי גברים, והפריצה שלה אל תודעת מעריצות האופרה הצעירות (כלומר, אלה מאיתנו שמתחת לגיל מאתיים), הייתה בהפקת "יוליוס קיסר" של פסטיבל גליינדבורן מ-2005, בבימויו של דייויד מקויקאר. ההפקה עצמה בעייתית מאד: היא מתרחשת בשנות העשרים, וקיסר הוא קולוניאליסט, אבל גם הגיבור. היא מתרחשת במצרים, אבל יש … להמשיך לקרוא
חובבי האופרה אולי יזכרו את ז'אק אופנבאך בתור המלחין שכתב מספר אופרטות מטופשות, ואז לא סיים את סיפרי הופמן, האופרה הטובה היחידה שלו. בתודעה הציבורית, מר אופנבאך ייזכר בשל דבר אחד בלבד: הוא המלחין ההוא שכתב את הקאן-קאן. שתי התפיסות נכונות, בעיקרון- מר אופנבאך אכן לא סיים את האופרה החשובה היחידה שלו, אחרי רצף של … להמשיך לקרוא
לא מוגהּ 