על אף התחושה שזו המקבילה לצפייה לא אירונית ב"מציאות נושכת", קראתי לאחרונה את "דור הפרוזק" – סמוך לסיום קריאת "דלדולה של הרוח באמריקה". הספרים הקרובים בזמן (סוף שנות השמונים ותחילת התשעים של המאה הקודמת למניינם) מספקים מבט משלים על התהליכים התרבותיים בארה"ב. האבחנות של בלום על ילדי הגירושים וחיי הרוח של הצעירים, מאוששים במידת מה … להמשיך לקרוא
קיימים כרגע שני סרטים שחולקים תסריט אחד. התסריט מספר על גיבורה קשוחה בעולם שבו נגמרים המים יש מין רשע ששולט בכל המים בעולם בעיקר דרך זה שהוא מנצל אנשים ואין בעיה להשתמש בדם שלהם וכו' יש נשים מנוצלות אז יוצאים למסע עם בחור חייתי אבל רגיש ולא לשכוח את אחד הטכנאים שעובר צד מהרעים לטובים … להמשיך לקרוא
פרק שלישי ואחרון בסאגה שלא באמת חשבתם שתקראו: בריי וויאט נגד האנדרטייקר רקע: רגע, האנדרטייקר? למה? הוא הרי כבר הובס בשנה שעברה. הרצף נשבר. הסיפור נגמר. איזו עוד סיבה נותרה לגרור בחור בן 50 אל הזירה? הכל נכון, ועדיין אני מחכה לקרב הזה בקוצר רוח. הסיבה: בריי וויאט, הדמות האהובה עלי. אם אני צריך לתמצת … להמשיך לקרוא
המוזיקה הביאה אותי למחשבה. היה זה "מעוף הולקיריות" אשר לואגנר, אבל בגרסא הנחמדה, החגיגית שלו, לא חג מזן המצעדי, אלא אחד כזה עם שמחה של. לא ממין השמחה הבכחנאלית, קורעת הרסן. אלא פשוטה יותר, שמחה שעדיין לא בטוחה רסן מהו. חורבן העולם בפוניו הוא נחמד. הוא ידידותי לילדים. ככלות הכל, אותם יצרים ההרסניים שמבשל המכשף … להמשיך לקרוא
לא מוגהּ 