אופרה/מוזיקה/פוסטמודרנה

המקרה המוזר של רוברט קארסן – חלק א'

עולם בימוי האופרה השתנה לחלוטין בעשרים השנה האחרונות. אמנם גם לפני עידן ההפקות המתחכמות (מה שנקרא

Regietheater- תאטרון-במאי) היו לנו במאי אופרה מפורסמים כמו פונל וצפירלי, אך כיום במאי אופרה רבים מגיעים

למעמד של אוטר: יש להם שפה משלהם, תמות ומוטיבים הנפרשים לאורך מספר הפקות, ואצל הרבה מהם, הצופה המשכיל

יכול לזהות את הבמאי על-פי פריים אחד מתוך האופרה. ההפקה נראית כאילו היא עלתה שקל וחצי? זה כנראה קליקסטו

בייטו. בז' והיפסטרים? דימיטרי צ'רניאקוב, כמובן. על כך יש להודות ליקיר המדור, פטר סלארס, אך טור זה יתרכז דווקא

באחד מהבמאים-המתחכמים היותר שמרנים של דורינו: רוברט קארסן.

בעידן שהתחיל עם נישואי פיגארו במגדלי-טראמפ ודון ג'ובאני עם יותר סמים מב'הסמויה', והמשיך להפקות גרמניות

וספרדיות שאף אחד לא מבין, רוברט קארסן נראה כאילו מצא את האיזון המזהיר בין עדכון היצירה למוסר המודרני בלי

לקלקל אותה לטעמו של קהל השמרני. הוא שני רק לקלאוס גות' הגרמני, מעין פטר סלארס לעשירים. קארסן גם נודע כסוג

של פמיניסט, אך בכוונה אזהר בתיאור שלו ככזה, ואדרש לכך גם בחלקה השני של הרשומה- נגיד שיש בהפקותיו, לרוב,

ניסיון ליחס טוב יותר לנשים. בולט בכך העדכון שלו לחליל הקסם של מוצארט, אשר ניסה באופן אקטיבי להתמודד (ואולי יש

לאמר למחוק) עם יחס היצירה לנשים.

ההפקה שכנראה תיזכר בהיסטוריה בתור ההפקה הכי מוצלחת של קארסן, כנראה תהיה זו של סיפורי הופמן. נכון שיש לה

תחרות לא קלה, אך הייתרון בהופמן של קארסן הוא שהיא גם כנראה ההפקה הכי יפה אי-פעם של סיפורי הופמן בכלל.

בהפקה זו קארסן התחיל גם עם התמה שתהיה מזוהה עמו בצורה החזקה ביותר- תאטרון-בתוך-תאטרון. זוהי לא תמה

חדשה במחזות או באופרה, וצרבינטה (http://likelyimpossibilities.blogspot.co.il/2011/07/all-worlds-

stage.html) מראה איך הטרנד הגיע לשיאו בין השנים 2009 ו-2011, אך קארסן הפך אותה לשלו במשך כמעט עשור. היא

דעכה אצלו בשנים האחרונות, ואולי חלק ב' יוכל להציע תשובה אפשרית לכך, אך סיפורי הופמן שלו היא מ-2002, ומתרחשת

כולה מאחורי הקלעים של האופרה דון ג'ובאני. Les Contes d'Hoffmann

תאמר כל מי שמכירה את סיפורי הופמן: כל הפקה של סיפורי הופמן מתרחשת מאחורי הקלעים של דון ג'ובאני. זה יהיה נכון,

כמובן, ולכן כנראה זו גם אחת ההפקות המוצלחות של קארסן: כל מה שהיה עליו לעשות הוא לקחת את המוסכמה הבימאית

השולטת, ולהקצין אותה. המקהלה בבאר היא זאת של עובדי בית-האופרה. הם לבושים בתור ניצבים, עוזרי-במה, וחלקם גם

בתור הדמויות עצמן (ומשעשע במיוחד חבר-המקהלה שמאופר כמו ראשו של פסל הקומנדטורה). אך תמת התיאטרון אינה

רק בסיפור המסגרת, וזה כוחה של ההפקה. אמנם במערכה של אולמפיה קארסן סוטה מעט כדי לדבר על ברביות, בעיקר,

אבל אלמפיה עדיין לבושה כמו כלה, ונראית כמעט כמו כל צרלינה שנראתה על במות האופרה המודרניות (כולל זו של

קארסן, שאליה נגיע). הדרמה האמיתית, והשימוש המלא ביותר בסט מגיע במערכה הבאה, של אנטוניה: הבמה מחולקת

לשניים. כלומר, ישנה במה על הבמה, ומתחת לבמה, בור-תזמורת. כלומר, מעל התזמורת האמיתית, ישנו בור-תזמורת בו

אביה של אנטוניה הוא נגן כינור, ואנטוניה שרה ומנגנת בפסנתר. את הבמה מעליהם מכסה וילון אדום. אמה של אנטוניה

הייתה זמרת, אך סבלה מלב חלש, כמו אנטוניה, שמבטיחה לאביה ולהופמן שלא תשיר שוב. בתור הקלה-קומית, המשרת

החרש של אביה של אנטוניה מנקה את הבמה ושר על חלומותיו המוזיקליים. דוקטור מירקל, שרוצה לבחון את אנטוניה,

מופיע על הבמה. הוא גם לבוש בתור מנצח, ואולי האכזבה היחידה מברין טרוול בתפקיד היא חוסר-ההדרכה שקיבל לגבי

כיצד מנצחים זזים, כיוון שהוא לא משכנע.

אך בפינאלה של המערכה, כשמירקל משכנע את אנטוניה לשיר, הוילון נפתח. על הבמה נמצא פסל הקומנדטורה, ללא ראש.tales_of_hoffman3

קולה של אמא של אנטוניה הקורא לה לשיר מיוצג בתור מעין רוח-רפאים של דונה אנה, בשמלה קרועה מהמאה השמונה-

עשרה. היא עומדת על הבמה ליד הפסל, ובאותו בימוי הייתה יכולה לשיר את Non mi dir. אנטוניה שרה איתה ועם

הדוקטור מירקל עד למותה. המוזיקה מרהיבה גם ללא גאונות בימאית כזאת, והשילוב של שתיהן יכול לגרום לצופה לחשוב

שיותר טוב מזה כבר לא יהיה, ואולי עדיף ללכת הביתה אחרי ההפסקה. טעות.

המערכה הרביעית מתרחשת בונציה, ונפתחת בדואט יפה מאד. בהפקה של קארסן, היא גם נפתחת במושבי-תאטרון הפונים

אל הקהל, וזזים על הבמה כמו גלים בתאטרון ישן. זהו כנראה אחד מהאלמנטים הכי יפים שראינו בשנים האחרונות על בימת

האופרה. כל המערכה מעוצבת כבית-קולנוע ישן, וג'ולייטה היא כוכבת של מסך-הכסף. אין מספיק שבחים כדי לתאר את

סיפורי הופמן של קארסן, ולכן גם כדאי לא להתעכב עליה יותר- נאמר רק שהיא יפהיפיה. לכן, הדון ג'ובאני שביים לאחר תשע

שנים בלה סקאלה כל כך כואבת. נדון בה בחלק הבא, ונראה כיצד התיאטרון-בתוך-תאטרון בגד ברוברט קארסן, ואיך הצלחה

יכולה להפוך לכשלון מר במיוחד.

IMG_6169-1024x682נכתב על ידי שיר כהן שמסקרת לנו אופרות באופן קבוע וציירת שאר הזמן.

מחשבה אחת על “המקרה המוזר של רוברט קארסן – חלק א'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s