מורל אורל ושיעור במטרותיה של האמנות

לפני מספר חודשים קיבלתי המלצה לצפות בסדרת אנימציה חביבה בשם אורל המוסרי (Moral Orel). אורל המוסרי, למי שאינו מכיר, היא סדרת אנימציה קומית בסטופ מושן אשר זכתה למוניטין בתור אחת מסדרות האנימציה המערביות האפלות ביותר ששודרו. האופל של מורל אורל לא נובע מאימה על טבעית או מתקריבים ברוטליים על איברים פנימיים שמצאו את דרכם החוצה. מורל אורל בוחרת לכרות את האופל שלה ממקום ארצי יותר, מנפשותיהם של אנשים פשוטים בעיירה אמריקאית קטנה.

הדמות הראשית בסדרה, כצפוי, הוא נער בן 11 בשם אורל (Orel) אשר עושה כמיטב יכולתו על מנת להתנהג בצורה מוסרית. הרבה מהקונפליקט בסדרה נובע מתפיסת המוסר המעוותת שאורל מקבל מהסובבים אותו, בני עיירה פונדמנטליסטית בשם מורלטון (Moralton). אורל מבלה הרבה מהפרקים בנסיון ליישב בין תפיסת המוסר של המבוגרים הסובבים אותו לבין תפיסת המוסר הטבעית שלו (התחביבים העיקריים שלו הם "להתנהג טוב", "להיות נחמד", "לתת לזולת", כפי שמצויין בעונה 2 בפרק 6).

אלמנט נוסף המאפיין את הסדרה הוא מעבר מובהק בין סדר לכאוס. המעבר הזה מתבטא במספר רבדים. הרובד הבולט ביותר הוא ברמת המבנה העלילתי. לפרקים הראשונים בסדרה ישנו פורמט קבוע: 1) אורל לומד משהו חדש על נצרות. 2) אורל מפרש בצורה אבסורדית את השיעור שלמד. 3) אבא של אורל, קליי (Clay), מזמין אותו לחדר העבודה שלו, מכה אותו, ומסביר לו מדוע לא התנהג בסדר בעזרת הטיעונים הפגומים ביותר שניתן לדמיין. בשליש השני של הסדרה, הפורמט הזה מתחיל להשתבש. לעיתים ה"שיעור" מאביו של אורל מופיע באמצע במקום בסוף או אינו מופיע כלל ודמויות צדדיות מתחילות לשחק תפקיד מרכזי יותר. לקראת השליש האחרון אנחנו עדים לפירוק מוחלט של הסדר שהוכתב לנו. הסדרה מפסיקה להתמקד באורל, הזמן מתחיל לזוז קדימה ואחורה במקום ישר, וההומור נעלם לחלוטין לטובת רגעי דרמה.

שני רבדים נוספים בהם המעבר מתבטא הם בפתיחות/קרדיטים ובעלילה. גם כאן, בתחילת הסדרה, הפתיחות והקרדיטים זהים לגמרי מלבד אי אלו פרטים קטנים, בעוד שככל שהסדרה מתקדמת הפתיחות והקרדיטים משתנים לחלוטין מפרק לפרק. ראוי לציון במיוחד אחד מהפרקים שמסתיים בקאט פתאומי, ללא קרדיטים בכלל, בזמנו לקח לי שתי דקות להבין שהוא באמת נגמר ולא נקטע. בעלילה עצמה המעבר מסדר לכאוס מתבטא במערכות היחסים בין הדמויות השונות שמתחילות בתור האידיאה הפרברית של שנות ה50 ומתפתחות למבנים מודרניים ומורכבים יותר (משפחות חד הוריות, דמויות מחוץ לארון, וכו') ובמטבח של הדמויות הראשיות שהופך מנקי ומסודר למלוכלך ומבולגן.

מטרת המעבר מסדר לכאוס הוא להתוות את הנרטיב הראשי של הסדרה, אובדן התמימות. גם הצופה וגם אורל מגלים בסוף הסדרה כמה הקהילה שבה אורל חי נוראית. הסדרה מצליחה לסחוט מהצופה לא מעט רגשות, תקווה עבור אורל, זעם עבור הנבל הראשי, שמחה עבור חלק מהדמויות שמוצאות פיתרון לבעיותיהן, חמלה כלפי כולם. זו גם הבעיה הגדולה שלה. עד לסוף העונה השניה, שבה נחצה קו אדום מוסרי מובהק, אפשר היה לטעון כל אחת מהדמויות שהיא טובה או רעה. סוף העונה השניה מבטל את האמביוולנטיות הזאת, אך משלם על כך במחיר, מחיר האמינות. על מנת להעצים את הרגש השלנו, הסדרה גוררת את הנבל לרדת לרמות נמוכות יותר ממה שראינו עד כה, אך באותה מידה היא יכלה לעשות זאת לכל דמות אחרת, ובכך להפוך אותה לנבל. בעונה השלישית המצב אף מחמיר, כאשר דמויות שהוצגו כרעות יחסית קודם מוצגות כחיוביות יחסית (דוגמאות: 1) דמות שניסתה להקריב את אורל לכת שטנית בעונה השניה הופכת לאבהית כלפיו בעונה השלישית. 2) דמות שהיתה אדישה יחסית לבגידות ואף בגדה בעצמה מנתקת קשר מיידית עם המאהב שלה לאחר שבגד בה בפעם השניה, זאת כאשר בפעם הראשונה היתה אדישה לכך לחלוטין).

כשהיוצר נשאל בענין זה, הוא הסביר ש"יש דברים שקרו כשהמשכיות לא שינתה". התירוץ הזה אולי יכול לעבוד עבור סדרה ארוכה, אבל עבור סדרה בת שלוש עונות כשהתירוץ הזה דורש מאיתנו להתעלם מדברים שקרו במהלך העונה הראשונה והשניה, הוא אינו מחזיק מים. היוצר גם מוסיף וטוען שלסדרה היו אמורות להיות חמישה עונות, אבל גם כאן, אם העונה הראשונה והשניה מיותרות מתי שבא, אז בעצם מדובר בשתי סדרות שונות שעוקבות אחרי גירסאות ALTERNATE UNIVERSE של אותן דמויות. או לחלופין, אם נבחר להתעלם מהעונה הראשונה והשניה, אז אי אפשר לטעון שהיה פיתוח דמות שהוביל לעונה השלישית. כלומר, ההתנהגות של הדמויות, כפי שטענתי, ארביטררית ולא מושפעת מבניית העולם הדרגתית.

אחרי שמגיעים להבנה הזו, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, מה הסיבה שהיוצר בחר להחליט באופן ארביטררי על תפקידים לדמויות? התשובה היא שהדמויות לא באמת משנות, הרגשות הבסיסיים מאחוריהן הן מה שכן והיוצר שואף להעצימם ויהי מה. הדוגמא הכי ברורה לכך היא בפרק Alone שבוחר להפנות את הזרקור לחייהן של שלושה דמויות נשיות משניות לא קשורות זו לזו ולהראות לנו משהו משותף לשלושתן. נסו לעצור לרגע את הקריאה ולנחש מהו הדבר המשותף.

(פאוזה לצרכי חשיבה)
(פאוזה לצרכי חשיבה)
(פאוזה לצרכי חשיבה)
(פאוזה לצרכי חשיבה)
(פאוזה לצרכי חשיבה)

הדבר המשותף הוא ששלושת הדמויות עברו ניצול מיני קשה. למה דווקא ניצול מיני? כי בתרבות שלנו הטאבו הכי חזק, אולי אף יותר משלמות הגוף וקדושת החיים, הוא שמירת המין, כי זה מה שחינכו אותנו שהכי נוגע. הפרק Alone אגב הוא זה שהוביל לביטול שתי העונות האחרונות של הסדרה, כנראה שגם הנהלת הרשת חשבה כי מדובר בטאבו הכי חזק.

דוגמא נוספת להעצמת הרגשות הזו היא אורל עצמו. מושג מוכר בכתיבה הוא מושג "פנטזיית הכוח", דמות ראשית כל יכולה שהקורא נועד להזדהות איתה, עיין ערך סופרמן, גוקו, הT800 הטוב וכדומה. אני טוען כי אורל, על אף שאינו מסוגל לעוף, או לירות כדורי אנרגיה, או לשרוד דריסת משאית, הוא פנטזיית כוח. כוח העל של אורל הוא כוח נפשי, הוא מתמודד עם קריסה של כל מה שהוא מכיר ועם האכזריות של הנבל הראשי בקלות יחסית ולא נראה שמצטברים בו רגשות שליליים מלבד כלפי הנבל הראשי עצמו. השמחה והאופטימיות של אורל הם אלו שמאפשרות לדמויות מסביבו לצמוח ולהתגבר על הכבלים בהם העיירה כבלה אותם. הענין הוא שבסופו של דבר, גם "פנטזיית הכוח הנפשי", היא לא כזו רעיון חדשני, ניתן למצוא אותה בחייל האמיץ שוויק של האשק, באידיוט של דוסטייבסקי, בקטש 22 של הלר (הדמות של אור), ועוד. כנראה שהסופרמן הריאליסטי יותר שלנו הוא חצי טיפש חצי חכם אשר השילוב ביניהם נותן לו כוח להתמודד עם המציאות. מי מאיתנו לא היה רוצה להיות כזה?

אך על אף הביקורת שהעברתי כאן, יש לציין משהו חשוב על מורל אורל. היא אולי משחקת ברגשות שלנו, אולי מתמרנת אותנו, אבל היא עושה את זה טוב. התובנות שהגעתי אליהן כאן הן תובנות שהגיעו אחרי מספר צפיות חוזרות בסדרה, אך אחרי הצפייה הראשונה, נשביתי כליל. ישנו ויכוח על מהי מטרת האמנות. יש שיגידו שמטרת האמנות היא לתת לנו לראות מקומות שאליהם לא נגיע. אם זה המבחן שעל פיו נמדוד את מורל אורל, היא נכשלת. יש שיגידו שמטרת האמנות היא לגרום לנו להרגיש. אם זה המבחן שעל פיו נמדוד, את מורל אורל, היא מצליחה, מאוד.

בנוסף, יש שיגידו שהמטרה של אמנות היא להיות מתוחכמת, או לומר משהו על תהליך היצירה עצמו. במובן הזה, מורל אורל מצליחה בדרך לא צפויה, דרך הקרדיטים המתחלפים שלה. לאורל יש תחביב צדדי שקשור ישירות לסדרה עצמה, אורל אוהב לעשות סטופ מושן. בסופם של הפרקים הראשונים בסדרה, הקרדיטים היו מראים את אורל מכין סרט בסטופ מושן ואז מקרין אותו. הסרט היה גירסה מקוצרת מאוד של מה שקרה באותו פרק. עד כה זה נשמע כמו גימיק חביב, אבל הוא מגיע למיקסום לקראת סוף העונה השניה, איפה שיש פרק שלם שעלילתו סובבת סביב הסטופ מושן של אורל. בפרק זה אורל מזמין את כל הדמויות לצפות בסרט סטופ מושן שהוא הכין. ברגע שאורל לוחץ על כפתור ההקרנה, נגלה לפנינו מראה מעניין. הסרט של אורל, זה שראינו חלקים ממנו בקרדיטים, הוא גירסה עשויה גרוע של הסדרה מורל אורל. בפרק זה אנו זוכים לראות את התגובות המזועזעות/מבולבלות של תושבי העיר למראית עצמם. בפרק ישנה גם גירסת זעיר אנפין של המעבר מסדר לכאוס כאשר ג'ו, הבריון השכונתי, גונב לכולם את המיקרופונים ומתחיל לדובב את הפרקים לכדי סדרה משלו. בסוף הפרק, במקום הקרדיטים הרגילים, מופיע סרטון עשוי בסטופ מושן גרוע של אורל עושה סרטון אחר בסטופ מושן גרוע. כלומר, סדרה בתוך סדרה בתוך סדרה.

מאת לוקאס נייט שכותב עוד דברים בבלוג שלו